אנחנו יושבים מזרחית על השטיח
ואתה מדבר שוב דיבורים
שאסור לדבר אותם יותר לעולם
אבל ממילא
כל מה שאני שומעת זה
שכן שמתאמן בחצוצרה
כל מה שאני מרגישה
זה
רעב

אני מנסה לפלס לי דרך בין ההסברים שלך
להגיע למרחב מוגן
למרחב מובן
(אתה מדבר בשפה אחרת)


מזכירה לעצמי
לשאול שאלות
מתאמצת לזכור את השיחה עוד לפני שהסתיימה
(אחר כך כשישאלו אותי
אוכל לדוג משפטי מפתח
ולהניח להם ליד הבירה)

כשתלך אשאב את השטיח

תכף יגיע תורי לדבר
אני עושה 'בלאנס' זריז בתוך הראש
אבל ממילא
כל מה שאני שומעת זה
שכן שמתאמן בחצוצרה
כל מה שאני רואה זה
שרשרת
שהתחבאה לי
מתחת לשידה

"את מקשיבה לי?"

אני שולפת מארכיון זיכרונותיי
את שיחותינו האחרונות
ולאחר חישוב מהיר
צופה שאתה תתחיל לבכות בערך
עכ
שיו

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך בוכה
משהו בתוכי השתולל בעוצמות חדשות כל כך
לא ידעתי מה לעשות
חיבקתי אותך ואמרתי
מילים לא שלי
"די די אל תבכה"
אבל רק בכית יותר
ויותר
הייתי בטוחה
ששנים רבות
מרטיבות לי את הכתפיים עכשיו
שסודות גדולים
נוזלים לי במורד השכמות
שאסור לשאול
שצריך ללטף

את הרגיעה ליוותה שתיקה קצרה
ואז נשמת
ואמרת לי
"בחיים שלך
אל תגידי לי
די!"
עדיין לא סלחתי לך על זה.

כשתלך אשאב את השטיח
ולא אלווה אותך לדלת
המנעולים זוכרים אותך
הם יקבלו אותך בחיוך
ייסגרו אחריך במהירות
שוב לא יאמינו לי
שאבקש מהם
לא לפתוח לך יותר בחיים
וכדי ללמד אותי לקח
ישאירו לך אור במסדרון.

אתה קם ומתמתח
אני
ממהרת לאסוף
את כל מה שאין לי אומץ להגיד
ולרכז על קצה הלשון

"למה את שותקת?"

אתה
תופס לי את היד
אני
מתחמקת
אתה
מתקרב
אני מתכווצת

אתה מחבק

"די. די... אל תבכי..."

והולך.