אני עוטה על עצמי שמיכת עייפות, שמיכת עייפות כל כך בלתי רצויה
שעיניי מנסות בכוח לצאת מקבר העפעפיים הנוראי שלהן.
שיר ישן מתנגן ברקע...שיר מאוד ישן, אפילו לפני שנולדתי, אבל
אני מכיר אותו, מנגינה קליטה.
קליטה.
אני חושב עליך חבר יקר, כזקן המהרהר על עברו.
אתה שם למעלה במרומים ואינך מופיע אפילו בחלומותיי בכדי להגיד
לי שהכול יהיה בסדר אתי, אינך מופיע אפילו בחלומותיי בכדי לומר
לי שהעתיד שלי כבר נכתב וקבור בתוך קבינת תיקיות. עברו כבר
יותר מ-16 חודשים ורק עכשיו קלטתי שאתה לא פה, שאני לא שם. אני
לא אשקר לך, סיפרתי לאנשים מסוימים אודותיך, סיפרתי לאנשים
מסוימים את סיפור חייך... היית עוד חבר עם גידול ביזארי של
כנפיים, אבל עדיין...
עדיין.
שאיפה ארוכה ארוכה מסיגריה דחוסה דחוסה וגרוני מסננת, מקשיב
לאותה מנגינה קליטה. והמנגינה הזאת עוברת, לא ניתן לתפוס אותה
משום ששדרן הרדיו לא הסכים עם דעותיי. מנגינה אחרת מחליפה
אותה, מנגינה אפילו יותר ישנה, אבל איני טורח להקשיב לה
בכלל... אני שומע אותה, לא ניתן להימלט ממנה. מנגינה של
אנשים... מדברים מדברים מדברים מדברים מדברים מדברים מדברים
מדברים מדברים מדברים מדברים.
מדברים.
מדמיין איזה חיוך של מת היית מביא אם היית יושב שם כמו איזו
רוח רפאים, חיוור וחסר דם אחרי רגש שהוצא במלוא העצמה. מספר לי
על דמות חדשה שנוצרה במחלת הנפש המתמשכת שלך... מחלת הנפש
המתמשכת שלנו. מחלה ללא מרפא. דומים דומים אבל שונים שונים.
והנה, אני מדמיין אותך עכשיו, מחייך את אותו חיוך מתים שלך
וצופה בי כשאני כותב אותיות אלו ולא משאיר להוריך השקופים מקום
על הלחי לאיזו דמעת שמחה.
מצחיק או עצוב שהם נראים רק כשהם בוכים?
אל תפסיק אותי פה.
יש לי עוד אמיתות בדויות לספק לך.
אף אדם בחיים הללו אינו מעוניין בדיכאוננו, אינו מעוניין
במחלתנו, נפשנו, מחשבותינו ורגשותינו... אולי יש אחד או שניים
המעוניינים לשמוע עליהם. חוץ מהם, שום דבר. אף אחד שיבוא
מרצונו להחליף אותך.
אטלס.
האנשים שהכי אהובים עליך והכי קרובים אליך לעולם לא יבינו,
נועדת להיות לבד... המעשה שעשית היה נכון, אפילו אם זה לא
מוציא אותי חבר טוב במיוחד. שלום עולם אכזר? לא יכולת למצוא
שורה קצת יותר מקורית?
אבל כל זה כבר לא משנה.
המידה בה ארצה להחזיק בחורה מסביב למותניים
הרגש שיושקע בכל תו ביצירה שכתבתי
המילים שאעניק לכל אדם שפגשתי
המבט האוהב שאתו אגיב לחבר טוב
כל אלו יימוגו לתוך פינה שכוחת אל במוח האדם שאליו אדבר, האדם
האהוב עליי, האדם הקרוב אליי ביותר.
ואולי דבריי ייכנסו לתוך לב אנוש ולתוך מרכז השכל...

ומי יודע, חבר יקר? אולי ברגע שאפגוש אותך לא תהיה משכיל ויועץ
כמו שציפיתי שתהיה... תהיה פשוט חומר שנמס.



כמו המכשפה מארץ עוץ.