"יו איך זיינתי אותה כאילו אין מחר, נראה לי שאני צריך לשכור
עוזרת, בואנה מה זה הפקק המחורקק הזה, נו קיבינימט שכחתי איך
קוראים לה, בא לי סיגריה, מעניין כמה אנשים ביום מחכים לירוק
שיגיע כבר, הבית ממש מבולגן, נראה לי שהיום אקנה לעצמי איזה
יין טוב, בא לי סיגריה, תמרה... לא... סיוון... נו... כ'סעמק,
הכלים אף פעם לא נמצאים במדיח, שווי, איזה שאפה היא הייתה, מה
אני עוד צריך לעשות היום? למה אני הולך לשם בכלל עכשיו? גדקו
אמור להגיע היום? וואו!!!"

"אתה..באמת לא?"
"מצטער."
היה לה קעקוע של כנף אחת על הגב, היא קפצה מהחלון.

הבחורה ואיגב נכנסו לביתו שריחו לא היה מבייש קבוצת זקנים על
כיסאות גלגלים שהשאירו אותם כמה ימים לבד. לבחורה נקרא כרגע
בחורה.
הוא זיין אותה, חפן לה ת'ציצים כל כך חזק עד שיצא חלב והלך
לישון עם חיוך ענק על הפנים... אין יותר מאושר מזה, הא? בוקר.
איך קוראים לה בכלל?
הוא עלה על האופנוע והתחיל לנסוע על הכביש הראשי לכיוון היכל
האומנויות, איפה שידידה שלו הציגה תערוכה.
כולם אומרים שרוב התאונות קורות בכביש המהיר... לאיגב זה קרה
בדרך הכי ריקה שיש.
מבט אחד הספיק לו, הוא הפנה מבטו שמאלה וראה בחורה יפהפייה,
הכי רגילה שיש, הכי בוקסרית שיש, שיער חום, עיניים חומות, ממש
ממש לא הטעם שלו. אבל משהו בה היה אדיר.
הדרך שבא היא התהלכה בחולות בג'ינס בלי נעליים וישבה לבדה, היא
יודעת איך זה להיות לבד! היא אוהבת את זה!
ומבט אחד הספיק לו. איך שהיא הביטה בו חזרה בתאווה שלא הייתה
למעלה או למטה משלו הוא נתקע במכונית חונה, עף כמה מטרים
מהאופנוע ונחת על שדה אבנים בחולות.
הוא ראה במעורפל מישהי רצה אליו, זאת הייתה אשתו לעתיד, הוא
הרגיש שהוא גוסס והוא רצה לדעת דבר אחד לפני שהוא נמוג מן
העולם.
"איך קוראים לך?"
"אנה... אבל מהר! אנחנו חייבים להשיג לך אמבולנס! אתה שומע
אותי? אתה שומע או..."
וברגע הזה עיניו נעצמו, עיניים יפות וכחולות שבהקו בשמש ולא
יבהקו עוד 10 שנים.

אנה ישבה לידו בבית חולים בזמן שהוא חולם וחיוך קטן על פניו,
מדהים איך הפנים שלו נשארו אותו דבר בזמן ששני שליש מגופו נראו
כמו סצנה מ"שליחות קטלנית".
היא הרגישה אשמה, אשמה על העובדה שנולדה, שיצאה מהבית וגרמה לו
להיות ככה: רדום, משותק מהמותניים מטה.
אבל היה בו משהו, את כל הקמטים הזקנים צעירים בפניו היא רצתה
למלא בחום, אפילו כשהעבירה אצבע על שפתיו רעד בה מן ריגוש
קטנטן שמנסה להצליח בגדול בתוך הלב. אפילו בלי לראות את עיניו
יכלה לדעת שהוא מרגיש גם משהו כלפיה, היא ידעה, הוא חולם עליה
עכשיו. היא פשוט יודעת את זה.
אביה של אנה דרש ממנה להפסיק עם השטות הזאת, הוא טען שזוהי לא
אשמתה והיא צריכה לצאת מן הדיכאון ששכן בליבה, הוא אף פעם לא
היה בן אדם מעודד מדי. והיא? היא התאהבה באיגב. התאהבה בו על
פי התנועות של עיניו מתחת לעפעפיים. היא ידעה שהוא מסתכל עליה
בתת מודע, ידעה שהוא רק שלה והיא רק שלו, עכשיו רק צריך לחכות
שהוא יתעורר.

"על מה את מדברת בכלל?! הוא משותק! רדום! איך את יכולה להתאהב
באדם שהחלפת אתו משפט אחד?!"
"אני יכולה. אתה צריך לראות את מה שאני רואה"
"את לא יכולה להיות אחות סיעודית! את צריכה למצוא גבר אמתי
שיאהב אותך ולא לטפל בנכים כל החיים שלך!"
"אני יכולה! בוא אתי ותראה!"

אביה של אנה בא אתה למחרת לבית חולים, עברו כבר שנתיים ואיגב
לא התעורר ונשאר באותו מבט חולמני-תמים של ילד קטן שמדמיין את
עצמו מטייל בהר עשוי סוכריות.
הוא ראה את איגב, שוכב שם, לא זז, לא כלום. גורנישט.
"זה אדם זה? זה בקושי צמח!"
"תראה אותו" אמרה במבט חולמני-תמים של ילדה שמדמיינת את החתונה
של עצמה
"פשוט תראה איזה יפה הוא. הסתכל על עיניו, הן מביטות ישירות
אליי!"
"עיניו עצומות... אנה, בואי נלך מפה. תמשיכי הלאה בחיים שלך,
את לא מכירה אותו והוא לא מכיר אותך, זוהי אשליה אחת גדו-"
"אשליה שאני רוצה לחיות בה! צא מפה!"
אביה של אנה יצא מן החדר בזעם כשבראשו חושב איך להציל את בתו
היחידה.

עברו חמש שנים, אנה כל יום באה אל איגב וסיפרה לו על הסיפור
שהיא כותבת עליו ועל הפרטים שהיא גילתה עליו. איגב, בן 28 מניו
יורק, בא לארץ בכדי לבקר את ההורים וחברים ישנים. רק קיבל
עבודה בחברת הייטק. כה מצער שאיבד את יכולתו לעבוד, נוהג על
אופנוע כבר 5 שנים ואף פעם לא נהג במכונית, ליברל, שירת בכפיר
בזמן המלחמה. "אני מרגישה שאני יודעת הכול עליך... פשוט ככה.
אני מכירה אותך, איגב".
היא מחתה דמעה מעינה השמאלית, "אני יודעת עליך הכול ואתה לא
יודע עליי כלום".
"אז תספרי לי", איגב אמר בקול מעוות מאוד, קול שלא היה שייך
לו.
"מה?! אתה ער? איגב! איגב!" היא ניערה אותו עד שבאה האחות
והרחיקה אותה משם. לפי דבריה של האחות לא השתנה מצבו של
איגב...לא בחמש שנים האחרונות בכל מקרה.

עוד חמש שנים עברו. אנה כבר הייתה בת 31 ועורה איבד מצבעו, היא
רזתה המון וצעדה לכיוון גבול האנורקסיה. פניה נהפכו חיוורות
יותר מאי פעם ודיכאון גדול שרר עליה. אביה ניתק אתה קשר. לא
היה לה כסף. לא הייתה לה עבודה. לא היו לה אנשים לפנות אליהם.
היא התמידה, יום יום. יום יום יום יום יום יום.
כרגע היא לא דיברה, רק ישנה על הכורסה בבית חולים.

עיניים.

עיניו של איגב, שהיו כבר אפורות, הביטו למעלה וראו תקרה לבנה
של בית חולים, מבחינתו הוא עדיין היה בן 23. הוא היה אמור ללכת
לאיזו מסיבה של חבר שלו גדקו שאמר לו שאיזה כוסית חמה עליו
שם.
"איפה אני? מה זה החרא הזה?!" איגב צעק.
אנה בדיוק התעוררה ורגש פליאה החזיק בלבה עד שהחדר נהיה צר
בקילומטרים.
"אתה... אתה ער!" אנה רצה וחיבקה אותו, רק כדי לגלות שהוא
מרחיק אותה מעליו..
"מ...מה... מי את בכלל?! איפה אני?!" הוא זעם ודרש תשובות,
רגליו לא הגיבו וידיו היו מנוונות.
"איגב...קוראים לי אנה! אתה לא זוכר אותי? אתה לא זוכר שאני זו
שגרמתי לך למצב הזה והצלתי אותך?" ודמעת התרגשות בעינה
השמאלית.
"את גרמת לי למצב... איפה אני?!"
"אתה בבית חולים, איגב"
"איך את יודעת בכלל את השם ש... למה אני לא יכול להזיז את
הרגליים שלי?!"
"איגב... תירגע... אתה פה אתי, אין לך מה לדאוג, אני אדאג
להכול. אנחנו מאוהבים, איגב"
"אני לא זוכר אותך בכלל!"
"איגב, זאת אני, אנה. נסה להיזכר!"
"אני לא יודע מי את ואת מתחילה להפחיד אותי! צאי מפה"
"איגב... בבקשה, נסה להיזכר!"
"צאי מפה!" שאג.
אנה ברחה מהחדר בכוחות שרגליה עוד לא זכרו ולבה כבר אינו מפמפם
דם לוורידיה.

יום אחרי זה אנה חזרה לחדר בבית החולים, חזרה למיטתו של איגב,
שהיה רגוע יותר ועדיין ער.
היא לא האמינה שהוא היה ער, זה היה כמו חלום, משאלה שהיא ייחלה
לה במשך הרבה זמן.
"היי איגב. הכול בסדר עכשיו?"
"לא ממש... הרופאים הסבירו לי את מצבי"
"אתה זוכר מי אתה?"
"בטח שאני זוכר"
"ואיפה אתה גר?"
"כן...את הכל אני זוכר, הייתי בדרך לתערוכה של ידידה"
"ואותי, איגב, אתה זוכר אותי?"
"לא"
"קוראים לי אנה, איגב... אתה לא זוכר אותי?"
"מצטער ממ... אנה. אני באמת לא זוכר".
שתיקה. שתיקה שקטה... לא רועמת, שתיקה של מוות.
"אתה באמת לא?"
"מצטער"
לא הייתה דרך לתאר את כאבה של אנה. שום דרך בעולם.
היה לה קעקוע של כנף אחת על הגב, היא קפצה מהחלון.

אנה סגרה את פיה ואת מחברתה ואמרה לאיגב: "אתה יודע... ביום
שתתעורר כבר בטח לא אהיה פה... אני אוהבת אותך, נתראה מחר"
אמרה וירדה לחניון של הבית חולים.

אני מאחל המון מזל טוב לאנה שהצליחה לשרוד בסיפור הזה.