הקצבתי לעצמי שתי סיגריות לסיים סיפור.

הכרתי אותה בלילה של ה-24.
היא הייתה יפה כמו פרח דשא צהוב כזה, אני לא טוב ממש בהסברים.
ההיכרות בינינו נעשתה בהלוויה, גם אני וגם היא לא ייחסנו למוות
חשיבות כזאת גדולה אז החלטנו שלהכיר בהלוויה זה גם נחמד.

החלפנו אימיילים, כי טלפון זה מסריח, מכתבים זה אטי ואף אחד
מאיתנו לא אהב את הרעיון הזה של לדבר בתוכנת מסרים כלשהי, חוץ
מהאימיילים מן הסתם.
את המכתב הראשון ניסתה לכתוב באנגלית של בית ספר, כזאת שמלמדים
אותך אבל אתה לא באמת תוכל להסתדר אתה בארצות הברית או משהו.
היא כתבה שם על עצמה, על מה היא אוהבת לעשות... בקיצור, אנגלית
של בית ספר. החלטתי ללכת בגישה קצת יותר ישירה מרוב הבנות שהיו
לי עד אז, שמספרן מסתכם בסביבות ה-0. אמרתי לה שהיא לא חייבת
להיות כזאת רשמית איתי, אבל היא בשלה. כל מכתב התחיל ב Dear
Ilan.

DEAR BALAK.

קראו לה ג'יין, היא שינתה אותו אחרי שלחבר הקודם שלה נמאס מהשם
נוי. עד היום יש לה קעקוע בגב שכתוב עליו "מוות דיני אם אשכח
את פיני".
פיני. איזה שם דפוק.

הסתדרנו די נהדר, כל פעם שהקפצתי את האגן, היא הקפיצה את החזה,
זה היה מאוד נחמד. זו הייתה בחורה לעשות אתה אהבה בזמן
שהכוכבים משגרים את אורם ממקום מוצאם עד למקום הזה, לעשות אתה
אהבה עד שהפאקינג טחול שלה ייצא ויגיד לך "שלום".

תמיד זה קורה לי, תמיד אני מדמיין את המצבים הכי
קיצוניים-קומיים שיכולים להיות, באמת דמיינתי שיחה עם הטחול
שלה.
אבל אני סוטה מהנושא.
חברים שלה היו קוראים לנו כשהיינו ביחד "אילנוי" כי הם חשבו
שזה ממש מצחיק.

אני לא.

אני זוכר שפעם אחת ישבנו ודיברנו על מוות, היינו עושים את זה
הרבה. אלו היו השיחות מוות שלנו.
בין אם אלו היו תהיות על מה ייקרה בעולם הבא לבין הדרך הכי
מצחיקה, דרמטית, חמודה למות בה. (פיל דורך עליך, אתה כותב את
הסיפור האחרון שלך ונושם את הנשימה האחרונה שלך, אתה מעשן יותר
מדי ג'וינטים ומת ממנת יתר אבל אתה חושב שארנב בעל קרניים של
אייל מביא בך מכות רצח).
תמיד תהיתי לאן הקשר הזה ילך, בערך כמו התהייה שלי לאן הקטע
הזה ילך. אני די יודע לאן הוא לא ילך, הוא לא ילך לנשמה שלי...
כי עכשיו קר ומגעיל שם יותר מאיסלנד.

הקשר הזה היה די מאוזן, לא הייתם רואים אהבה אדירה או תיעוב
ענק, הייתם רואים רק איזון. כל הזמן איזון.
הוא היה כמו בית של שיר. שני בתים, פזמון, שני בתים, פזמון,
סולו, פזמון, סוף.
רק שאצלנו זה היה שלושה בתים, פזמון, שלושה בתים, פזמון שונה,
שלושה בתים, פזמון שונה. את הסוף עוד לא ראינו.

באסה.

למה באסה? כי רצינו לראות את הסוף, שנינו. האובססיה הזאת עם
מוות דבקה בשנינו ולא יכולנו להפסיק לדבר על זה גם אם היינו
רוצים. ולא רצינו.
זה היה כל כך סוחף ומעניין ומצחיק ודוקר ומלהיב ומחייה מחדש את
הנשמה, כל יום כמו האחרון.

תחשבו על זה, כל יום לקום עם האהבה המאוזנת שלך עם הבחורה הלא
מאוזנת שלך והאישיות הלא מאוזנת שלך ולחיות חיים די מאוזנים,
אבל הטוויסט הוא לחיות אותם כאילו אין מחר. כי באמת אין מחר!
הכול איזון.
אתם בטח חושבים "איזון? אז היה אתמול וגם יהיה מחר". אנחנו
חשבנו שהיו 12 שעות, ועכשיו יש עוד 12 שעות.

יום אחד יצאתי להביא את העיתון ומצאתי אותה תלויה מהעץ בצורה
לא קונבנציונלית. עכשיו אני מחייך. באותו רגע לא.
לא צעקתי לשמיים "למה?" או משהו כזה. צעקתי עליה, צעקתי שהיא
בת זונה מוצצת זרגים מזדיינת בתחת... היה לי אוצר מילים מאוד
מאוד מגוון באותה תקופה.

אין יותר איזוני מזה.

האגו שלי נפגע, הנה היא הלכה לה ואני עדיין פה. היא רצתה לגלות
איך זה "מעבר" ואני רוצה לגלות איך זה "עכשיו". אני מקנא בה על
זה שהיא גילתה את "עכשיו" ועכשיו היא בתקופת ה"מעבר". בת זונה
מוצצת זר... בעצם לא. אני מחייך עכשיו, שכחתם?
אני מחייך לא כי "כשאתה אוהב מישהו אתה נותן לו ללכת". זה
בולשיט. אם אתה אוהב מישהו אתה נהיה אנוכי וגורם לו להישאר
אתך, כי ככה זה בני אדם.
אני מחייך כי כשאתה באמת אוהב מישהו אתה מבין את הרצונות שלו,
במיוחד אם הם גם הרצונות שלך.
ככה היא הרגישה ולא היה לי מה לעשות בנידון, ממילא בנות יותר
חכמות מבנים. זה לא רק עיתונים אומרים, תדעו לכם.

אז זהו, עכשיו אני פה בהקצבה אדוקה של שתי סיגריות, כותב קטע
מחורקק בלי פואנטה ובלי סוף ובלי התחלה, רק הצצה חטופה לתוך
מוות מהלך. זה גם לא סיפור אמתי... היו לי 0 בנות בחיים כי כל
הזמן הזה חיפשתי מישהי שבאמת תבין את הרצון הזה שלי, את הרצון
של לדעת את ה"מעבר".

רימיתי.