לקח לי זמן מה עד שהצלחתי לעלות על רעיון שמכר, רציתי להרוויח
מיליונים, רק כדי לא לעשות שום דבר.
למדתי בבית ספר למשחק, הרבה אנשים החליטו להציג לי בעזרת
דיאגרמה את מרכיביי העיקרים שהם סגנון, טעם ומראה, אבל כישרון
לא השיג מספיק קולות לצערי.
אני האמנתי בעצמי, כמו שכל הורה, סב, חבר, ידידה, בן דוד, דוד,
קרוב שמת היו מייעצים והחלטתי לקחת עבודה זמנית כדי שיהיה לי
ממה לחיות, אחרי הכל, לא כל השחקנים שלא סיימו תיכון
מצליחים... נכון?

מצאתי לי דירה נחמדה, מלאה בפחי זבל ודיירים אחרים ששמעו על
חברות מותגים שהפסיקו לייצר ב-1932, אם הם היו פחות מלוכלכים
הם היו יכולים להיות ג'נטלמנים ממש לא רעים.
זה היה עולם שונה באותה תקופה, למדתי המון... כמו איך להושיט
את היד כשאתה רוצה שקל אחד או שניים..זה לא כמו בסרטים שאתה
הולך לבזבז את זה על משקה כלשהו שיגרום לך לאופוריה כלשהי
שתגרום לך לשכוח עולם כלשהו.
אפשר לומר שהדירה שבה חייתי הייתה קומונה, היו 4 דיירים, כל
אחד מהם עבד ותרם משהו לקהילה המצומצמת... זה היה דווקא מאוד
יפה לראות את זה. כשילדים קטנים היו מסתכלים עלינו, דמיינתי
איך אחד מהם יהפוך לאחד מאיתנו כמו שקרה לי ולעוד ארבעת
שותפיי.

כל חודש היה בעל החנות שגרנו לידה, מביא לי טקסטים, שלפחות
אתאמן על הכישרון לי עכשיו כשכבר לא היו לי פיסות מתכת בגדלים
שונים ומגוונים שיכלו לקנות לי מראה, טעם וסגנון.
כל חודש היה בעל החנות שגרנו לידה, מביא לי גם חלום קטן, נייר
ועט שבו אוכל לכתוב את רעיונותיי למיליונים, הייתי יושב עם
ארבעת חבריי, מבשלים ארוחה דמיונית על אש דמיונית ומפנטזים על
המיליונים שאני דווקא ארוויח ואקנה לכל אחד מהם בניין עם שבע
קומות, שש קומות לכל יום בשבוע וקומה אחת לאלוהים.
לקח לי זמן עד שעליתי על זה.
אבל עוד לא הגענו לזה, חכו שנייה.

בכסף המועט שחסכתי על חשבון כלוב הצלעות שהצגתי, יכולתי לקנות
חזרה טיפה מן הסגנון, מראה וטעם... ובהחלט קניתי.
כל אודישן שנבחנתי אליו נכשלתי בו, כי תמיד היה אחד יותר צעיר,
יותר מוכשר, עם יותר פטמות וכו'
התחלתי להתייאש.
הייתי עומד שעות מול הקיר בסמטה בזמן שחבריי תורמים למאמץ
המלחמתי והייתי צועק לאלוהים שיבוא לעזור לי..אוהו כן, עדיין
האמנתי באלוהים, האמנתי שכשיגיע הרגע הוא יבוא אליי.
הייתי צועק לו מילים נוראיות... כמו "למה?!" "מדוע?!" "איך?!"
והתפלאתי איך הוא לא עונה לי.

היום אני לא מתפלא.

ידיי כבר דיממו מרוב תרומות דם ובטני המשיכה לקרקר, הייתי חייב
לעלות על הרעיון שיביא לי מיליונים ומהר, אחרת לא הייתי יכול
להמשיך להסתקרן, לראות מה ייקרה בהמשך חיי.
חשבתי על כל האנשים שרוצים להתאבד בעולם, איך הם מעזים בכלל
אחרי מה שאני עברתי? ואני עוד שומר חיוך קטן בכיס אחרי שאני
נותן חיוכים חינם לכל חבוב שבא ומביא לי שקל אחד.
שחקן שחקן.

הגעתי למסקנה שזה לא יעבוד, אני חייב למצוא עבודה זמנית אמיתית
כדי שיהיה לי ממה לחיות לבינתיים.
חבריי התנגדו, אמרו שזה לא כדאי לי... האמת שהם פשוט היו
צריכים עוד איזה דייר בדירה הנחמדה שלהם שיעזור להם להשלים
הכנסות.

מצאתי עבודה כשליח במיקרוסופט, זו חברת מחשבים גדולה כזאת שיש
לה אנטנה על הבניין.
זה די הלהיב אותי.
את השליחויות עשיתי לרוב בטרמפים או באוטובוסים..למרות העניין
הקטן הזה שלא אמרתי להם את זה אף פעם כדי שהם ייקחו אותי
לעבודה.
קיבלתי כסף לא רע וסוף סוף היה לי מספיק כדי לשכור דירת חדר
קטנה.
מילאתי אותה בניירות, שקיות זבל ועטים, אפילו מקרר נראה לי שלא
היה..כל יום, אחרי העבודה, הייתי קונה חפיסת סיגריות, שישיית
מים ותושייה ומתחיל לעבוד.
עליתי על כל רעיון אפשרי שחשבתי שיכניס לי מיליונים, בין אם
אלה היו קיסמים עם ריח מנטה עד למכונת זמן בעיצוב רטרו, כל מה
שעלה לי בראש, כתבתי.
חסכתי אפילו כדי לקנות פנקס תכלת קטן כזה שהייתי רושם בו בזמן
הפנוי שלי כשחיכיתי לאוטובוס או כשתפסתי טרמפים.

יום אחד נפל לי פתק מן הפנקס ובו תיאור מפורט של תוכנת מחשב
שתפקידה היה לספק עזרה לכל אדם בעל נטיות התאבדותיות ובזמן
שהוא מתחבר לתוכנה הזאת, נשלחת הודעת חירום לאחד מהסניפים
שמתמחה בעזרה נפשית.
אחד מהמנהלים במיקרוסופט ראה את הפתקית הזאת והמליץ עליי, ממש
נס.

מפה הסיפור נהיה די בנאלי, בואו נעשה Fade in & Fade out לדקות
האחרונות של הסיפור.

הוצאתי לפועל את רוב הרעיונות שלי, אולי חוץ ממכונת הזמן
בעיצוב רטרו, וגרתי בדירה מעוצבת למדי, עדיין הייתי קונה חפיסת
סיגריות ושישיות מים בערב, רק מתוך הרגל... לא באמת המשכתי
לכתוב רעיונות.
היו לי כבר מיליונים.

יום אחד התדפקו על דלתי כמה אגרופים וכשפתחתי, נדהמתי לגלות את
חבריי, מגולחים ומצוחצחים, בעלי מראה, טעם וסגנון ורזים כמו
שלדים.
הם דיברו בתורות.
"כל השנים הללו, חסכנו מספיק כסף".
"לטעם, מראה וסגנון".
"קנינו חליפות משובחות וסכין אחת".
"רק כי לך היה את הכישרון".

אחרי המשפט ששותפי לדירה לשעבר האחרון אמר, הוא הוציא סכין
ודקר אותי ישר בלב. זה כאב.
לקח לי זמן להתרגל לחושך שאפף אותי וישר כשהתרגלתי ראיתי אור
בוהק, ממש כמו שמתואר בספרים.
ועכשיו אני מת. פיניטו.
רק לאחר מכן הבנתי שהם זייפו מן צוואה שלי וגרמו לי להוריש להם
הכל.

לקח להם יותר זמן ממני לעלות על הרעיון שיביא להם מיליונים.