בערך 50 מעלות ובהחלט 100% לחות. רישיקש.
טלי החליטה שהיא לא קנתה מספיק חולצות הודו ועוד חודש היא חוזרת הביתה, שזה
מלחיץ. אין מה לומר, שלחנו עד עכשיו רק 4 חבילות הביתה ב-3 חודשים כשכל אחת
מהן בערך 5-7 קילו של בגדים ושטויות שבהודו משום מה זה נראה הגיוני לקנות
(פסלי בודהה? באמת טלי?).
אז זה מלחיץ, אי אפשר לנטוש את רישיקש בלי לקנות את הגופיה הזאת בכל הצבעים!
אני לא צוחקת, אותה גופיה! בכל הצבעים!
עכשיו לי יש חזה גדול.
מספיק גדול כדי לגרום לחולצת גולף להראות כאילו יש בה חריץ.
לא שאני מקטרת או משהו, אבל חולצות בהודו, בואו נודה בזה, לא בדיוק מותאמות
למחשופים הטבעיים שלנשים כמוני יש.
למעשה, אם אי פעם ישב עליכם גמל, תוכלו להבין את תחושת הלחץ שהחזה שלי התמודד
איתו כשניסיתי למדוד את הגופיה הזאת, ואני יכולה להרגיע אתכם, ניסיתי רק בצבע
אחד!
אז, ברוב ייאוש יצאתי החוצה לחכות לטלי ובאומץ רב התיישבתי על המדרכה ושיחקתי
לי עם המצלמה שלי (מי מכם שלא היה בהודו, לא באמת מבין למה נדרש אומץ רב לשבת
על מדרכה, מצד שני, גם לא חוויתם צעד בתוך גוש חמים מתנת רוחלה).
מאי שם הגיעה לה רוחלה. זאת הרוחלה השישית שראיתי באותו יום, כך שלא ייחסתי לה
המון משמעות. מה שלא חשבתי עליו זה שכשאני יותר נמוכה ממנה, אני יותר מעניינת
מסתבר. וכך, לאט ובסקרנות היא ניגשה אליי וכשאני אומרת סקרנות, אני מתכוונת
לכך שבצילום הזה לא היה צורך בזום. בואו רק נגיד שהיא העזה לשלוח לשון לאן
שאפילו ההודים לא ניסו לשלוח יד.
מטבעם של קשרים ממרחק, הקשר ביננו לא שרד ואנחנו רק מידי פעם שולחות מיילים
מתגעגעים, אבל לא יותר מזה...
ביצירה 'באמצע העולם' הבטחתי להקדיש את העבודה הבאה למי שינחש היכן צולמה.
וכפי שהבטחתי, היצירה מוקדשת לאולג לייקין
http://stage.co.il/Stories/537232646