|
כגל מרחף
אל אופק דומע
כך אני רץ אותך מחבק
את אבדן התמימות והפצע
את תום התקווה, מחזק.
כל צער דוחק
את טעם הנצח
לבבך כמגע רך שורף.
כמו אותה הרעות כמו הפרח
שאת יפי כותרתו ילטף.
ואיך
אור נגוז בדרכך
מחבק בדידותך
מקרב ייאושך.
ואיך
קמט נח על לבך
מכבה חיוכך
ומיטיב לסבך.
נהר השוטף
צימאון למפרע
מבכה את אונו שנגמר.
את יפי הפלגים כל השפע
יבכו אחרים פה מחר.
לבך עוד אזוק
בחורשת רגביה
של ארץ אביב ופריחות
המטר ילטפך כפניה
השוקטים למגנת הרוחות.
ואיך
אור נגוז בדרכך
מחבק בדידותך
מקרב ייאושך.
ואיך
קמט נח על לבך
מכבה חיוכך
ומיטיב לסבך.
אז איך כל הצער שותק
כאכזר בלבך משחק
ואני שוב אותך מחבק
ושותק.
21.01.07
מוקדש לשלומית |
|
|
כבד את אביך,
כבד את אביך,
כבד את אביך...
נו, כוסאמק ערס,
אם הוא לא מוריד
ממני ת'מאכלת
אני קורע לו
ת'צורה!!!
מחשבות של בן
מקראי, שנייה
לפני נקודת מפנה
מפתיעה בטקסט |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.