שעתיים אני מתייבש בחוץ. הוא בתוך איזה בניין בצד השני של רחוב
מלצ'ט. כל שבוע הוא עושה לי את זה. אין לי מושג מה הוא עושה
שם. הוא מגיע לבניין הזה איתי כשעדיין יש קצת אור יום ויוצא
אחרי השעתיים האלה כשבחוץ כבר חושך. הוא יוצא עם איזה חיוך
דבילי מרוח על הפנים ואז, לא מספיק שיבש אותי שעתיים, קשור לי
לאיזה עמוד או גדר, מוקף בקקי של כלבים, אז עכשיו הוא מתחיל
לבדוק אם השאירו לו הודעות בטלפון. ואם יש הודעות, אז הוא לוקח
את הזמן ומתקשר חזרה לכל מיני אנשים ומחליף איתם דברי נימוס
אוויליים של מה שלומך וברוך השם וקובע איתם פגישות ליום אחר
ולפעמים אפילו לעוד הלילה. ואיך הוא יגיע לפגישה הלילה, הנצלן
הזה? עליי כמובן. זה נעים ככה בחושך עם הטוסיק הזה שלו שלא
התקלח כבר יום שלם, ככה כולו עליי? הצמיגים שלי עומדים להתפוצץ
מעצבים. הוונטילים מתמלאים בחשק עז לעוף לו ישר לתוך העיניים.
ממילא הוא לא רואה אותי ממטר. השרשרת מאדימה מהבושה הזו של
לעמוד ככה בחוץ ברחוב. אחר כך הוא אומר למתקן אופניים שהוא לא
מבין למה השרשרת מחלידה לו כל כך מהר, אפילו שהוא מורח עליה
טונה שמן כל כמה ימים.

לרוב כשהוא יורד מעליי, הוא מעמיד אותי שעון על גדר או עץ או
קיר ובכלל לא משתמש ברגלית שנשארת מקופלת, ללא תוחלת, כאילו
מה, סתם נולדתי עם רגלית? מה הוא בכלל יודע על הרגלית שלי?
לפעמים הוא קצת נחמד ובוחר לרכב במשך היום בשדרות רוטשילד או
בן גוריון. הוא מתיישב לו על ספסל ומשחרר סוף סוף את הרגלית
כדי שאעמוד לידו. כשהוא במצב רוח הספסלי שלו, אני פטור גם
מהעונש הזה של להיות קשור. זה די מבייש להיות קשור בשדרה,
להיראות במצב המגוחך הזה על ידי כל האופני בנות החולפות להן
בגאווה, מותירות מאחוריהן שובל מלבב ומעורר של ריח נטול-רמה.
מזל שהרגלית שלי לא מקופלת.