היום לדני יש יומולדת שבע. אז הוא קם מוקדם בבוקר, כדי
שהיומולדת יימשך לו כמה שיותר זמן. הוא מתיישב על המיטה ומסתכל
החוצה מבעד לחלון. בחוץ האוויר קריר קרירות נעימה והשמים
צבועים בוורדרד של השחר. דני יודע שכולם בבית עוד ישנים ואסור
להעיר אותם, כי יכעסו עליו. וכולם יודעים שאסור שיכעסו עליך
ביומולדת כי על כל אחד שתרגיז תקבל מתנה פחות מכמה שביקשת. זה
בדוק. בשנה שעברה הוא רצה תשע מתנות, אבל כשהיה אצל סבא וסבתא
נשפכה לו כוס עם קולה כשהוא קפץ על המיטה שלהם ולכן בסוף הוא
קיבל רק שבע. אז הוא יושב בשקט על המיטה, צופה בשמש עולה מעל
האופק, וחושב, 'הלוואי שזה יהיה היומולדת הכי מוצלח.'
אבל עם הזמן שעובר הוא נעשה רעב וצמא, אז הוא קם בשקט למטבח
ושותה כוס מיץ. הוא מוציא לחמנייה מהארון והולך לכיוון המרפסת
של הסלון. הוא מזיז את הדלת שתמיד נתקעת בדיוק אחרי שהפתח גדול
מספיק כדי לעבור, ומתיישב על הספה הישנה שסבתא אוהבת לספר איך
היא מצאה אותה בשוק יום אחד, ספה בדיוק כמו זו שהייתה בבית של
הסבתא שלה, וגם עם חורים באותם המקומות - למרות שזה לא יכול
להיות, כי הספה ההיא נשרפה עוד לפני שהם עזבו את הארץ הישנה,
לפני יותר משישים שנים. הספה קצת לחה מתחת לרגליים השזופות של
דני והחוטים הפרומים מגרדים, אבל זה המקום שהוא הכי אוהב בבית.
כאן הוא יכול לשבת ולדמיין איך הספה הצליחה להינצל מהשריפה,
לברוח מהבית ולהגיע כל הדרך באוניה אל השוק בדיוק ביום שסבתא
הלכה לקניות רק כדי לחזור אליהם. וסבתא באה אליהם ויושבת על
הספה ונאנחת ולא יודעת שהספה זוכרת אותה עוד מהימים שהיא הייתה
ילדה קטנה בת שבע.
הוא עוצם עיניים ומדמיין לו שוב את כל הסיפור, כמו בסרט.
וכשהוא מגיע לקטע שהסבלים מורידים את הספה מהאוניה והקברניט
אומר 'מה זה הספה הישנה הזאת, סתם תפסה לנו מקום. ננסה לפחות
למכור אותה...' הוא שומע רעש מהחצר ופוקח את העיניים.
מישהו מסתובב ומרעיש בחצר. הלב של דני דופק מהר והוא מרגיש את
הדם זורם לו בגוף. הוא מרגיש פתאום כמו שמרגישים אחרי שרצים
מהר וכמעט נופלים. הוא נצמד לקיר ומציץ אל החצר. שיחי הפטל
שאבא שתל נגד גנבים בקצה הרחוק של החצר זזים. הוא ממשיך להסתכל
חזק, כדי לצעוק ולהעיר את אבא ואמא ברגע שהוא יראה את הגנב.
השיחים זזים עוד, ופתח מופיע בין הגבעולים העבים והקוצניים
שפירות ירוקים כבר מציצים עליהם. ודרך הפתח מופיעה בחצר ציפור.
זו ציפור מוזרה. דני מכיר את כל הציפורים שבאות אליהם לחצר: יש
את השחורות עם המקור הכתום ששרות יפה, יש את המצחיקות עם התחת
הצהוב ולפעמים בחורף עומדת על הענף של הפיקוס הקטן ציפור חומה
קטנה עם כתם אדום גדול על החזה ושרה. זו הציפור שהוא הכי אוהב.
אבל הציפור הזו לא דומה לאף אחת מהן. היא ציפור יפה בכתומים
ואדומים וצהובים לוהטים. היא די גדולה - כמו תרנגולת, אולי
אפילו יותר.
הציפור המשונה מסתכלת מסביב. כשהיא מסתכלת ישר אל הבית הוא
רואה שתי עיניים זהובות. הוא קופא במקום. העיניים מסתכלות על
הבית, ומגיעות למרפסת. הן מגיעות לחלון, ומתמקדות עליו. המבט
משתק את דני לרגע. הוא חוקר אותו. הלב שלו, שהספיק להירגע מעט,
מתחיל לפעום מהר שוב. יש שאלה בעיני הציפור ויש לו הרגשה שבעוד
רגע הציפור תפתח את המקור ותדבר אליו. זה כמו כשרק מתחילים
לספר סיפור, הוא חושב. היא ממשיכה להביט בו ללא פחד. ואז היא
פורשת כנפיים גדולות באופן מפתיע, ממריאה ונוחתת על הענף הנמוך
ביותר של הפיקוס הגדול. העלים מרשרשים. מהחלון של המרפסת דני
לא יכול לראות את כולה, רק רגליים צהובות ואת הבטן שלה (אבא
אמר שאצל חיות זה נקרא "גחון") שבניגוד לאדומים והכתומים
הבוהקים של הכנפיים צבעה רך יותר - מרחוק הוא מזכיר לו
קינמון.
דני ממשיך להסתכל דרך החלון. הציפור עדיין יושבת על הענף של
העץ. הוא מתיישב על הספה, מצמיד את הברכיים לחזה ומתחיל לשחק
עם הקצוות הפרומים של ריפוד הספה, שזה מה שהוא תמיד עושה כשהוא
חושב על משהו חשוב, או פותר בעיה בחשבון.
אחרי כמה דקות הוא קם ויוצא החוצה. הדלת נסגרת מאחוריו בשקט.
כשהוא יורד את המדרגות לגינה הוא מבחין שהשמש כבר עלתה קצת.
הקצה שלה מעל לבית שממול נראה כמו חלמון של ביצת עין. הוא חוצה
את הגינה, ומתקרב בשקט לפיקוס הגדול שהאנשים שגרו שם עוד
לפניהם שתלו.
הציפור עדיין יושבת שם. הרגליים היחפות של דני לא עושות שום
רעש בדשא והוא הולך ומתקרב אל העץ. הוא עוצר כשהוא מגיע אל הצל
שהענף של הציפור מפיל על הדשא. הוא מסתכל למעלה. הציפור יושבת
ומביטה ישר לכיוון של השמש. דני עוצר את הנשימה ומתקרב צעד,
ועוד אחד. הציפור ממשיכה להביט אל השמש, בלי למצמץ.
ואז הרוח מרשרשת בעלים. ראשה של הציפור מסתובב בחדות, והעיניים
הבוערות ננעצות בשלו. דקות עוברות, ושעות, וימים והוא מרגיש את
המבט הגחלי בחרכי עורו, חורך וצורב ומפעים אותו וממלא אותו
בשמחה מקפצת, מלהיבה...
ופתאום ---
הציפור ממריאה מהענף, ובקריאה נוקבת מתעופפת ישר לכיוון השמש,
שממשיכה לעלות. עלים נושרים. הוא לא יכול לאבד אותה עכשיו.
בריצה הכי מהירה שהוא יכול לרוץ הוא יוצא מהחצר. הוא רץ מתחת
לציפור, האבנים הקטנות, הדוקרניות של השביל חותכות בכפות רגליו
והקוצים הגבוהים חוסמים אותו ודוקרים כשהוא עובר. והוא רץ עם
השביל, הציפור מעליו ולפניו, הולכת וקטנה. השביל מתחיל להתעקל
בירידה לעמק, שאליו מסוכן לרדת לבד. אחרי רגע של היסוס הוא
ממשיך לרדת. הציפור קטנה יותר עכשיו, והוא מבחין שהיא ממריאה
גבוה יותר ויותר, ומנגינה מוזרה נוסקת וצוללת ודועכת למטה,
בעמק שבו הוא רץ הלאה והלאה, מדרבן את עצמו להמשיך. הציפור
הולכת וקטנה ולבסוף נעלמת כשהכול מתערפל והשמחה שהבעיר בו מבטה
אוזלת ממנו לבסוף.
אחרי רגע הוא עוצר על השביל. העולם מצטלל. הוא ניצב לבדו בעמק,
בערוץ שיבש מאז הגשמים האחרונים. הלב הולם והרגליים היחפות שלו
כואבות. הן שרוטות ומדממות. הוא מזיע, והנשימה מכאיבה לו. השמש
כבר גבוהה בשמים. אמא ואבא יכעסו כל-כך, הוא חושב. סביבו גבעות
לא מוכרות, מכוסות בצמחיה הצהובה של הקיץ במקום בשדות החרושים
של הכפר. חם, ואין רוח. הציפור לא נראית בשום מקום.
הוא פונה לחזור. פתאום האוויר רוטט, כאילו מישהו הכה בפעמון.
נעשה חם כל-כך שקשה לנשום. הצהוב של הגבעות מתפרץ בשאגה לכתום
ואדום ואין בכלל צל. הוא מנסה לרוץ חזרה אבל דוקר לו בצד
וכל-כך כבד והנוף הרחוק של השביל שעולה חזרה הביתה נשאר שטוח
כאילו הדביקו אותו ואין אף אחד וגם הציפור נעלמה
והוא עוצר לנוח ונשכב על העשבים הירוקים שבצד השביל. רק
לשנייה.

כשדני פוקח את העיניים השמש כבר לא שם. מהצל שהוא רואה לפניו
הוא מבין שכבר אחרי הצהריים. רוח נעימה נושבת ומקררת לו את
הגב. לאוויר יש ריח חריף של קוצים שרופים. דני מנסה לזוז. כל
הגוף כואב לו, אבל הכתף השמאלית במיוחד. הוא מתיישב לאט ומסתכל
מסביב. הגבעות הרחוקות שחורות ונראות כמו אחרי תספורת קצוצה.
העשב מרשרש כשהוא מתיישב, ויד שמאל שלו נתקלת במשהו. זו אבן
חלקה שנראית לבנה. היא כבדה. הוא מרים אותה. הוא מסתכל על
האבן, וחושב על הציפור שנעלמה.
לבסוף הוא קם. הכול מסתובב. הוא צמא כל-כך, והכול סביבו איטי,
הרוח זורמת בעשבים בתנועות מעגליות והגלים הירוקים עולים לו
מול העיניים. הוא מת-י-שב שוב, ואז נשמעות נביחות. הן מתחזקות
במהירות. ולפני שהכול מסתובב כל-כך שהוא פשוט חייב לעצום את
העיניים, הוא שומע צעדים וקולות ואז אבא ואבא של טל ביחד עם
הכלב שלו מופיעים על השביל. דני מנסה לקום שוב ושם את האבן
היפה בכיס, כדי שלא תפריע. כל האור נעלם פתאום, אבל אבא רואה
אותו. הוא עוצר לרגע, ואז רץ אליו ותופס אותו בדיוק ברגע שדני
נופל.

בבית, אף אחד לא כועס. אבא, אמא, אחותו וסבא וסבתא חיבקו אותו
מליון פעמים ובכו, ואז אמא של רן, שהיא רופאה, נכנסה ומדדה לו
את הדופק ואת החום, והסבירה שהוא איבד המון נוזלים וצריך
להחזיר לו אותם מהר, עם מחט לתוך כלי הדם שיפזרו את הנוזלים
בגוף. אתה כבר יודע מה זה כלי דם? כן. ואני לא פוחד ממחטים.

אחר כך הוא שוכב במיטה, נקי, כפות הרגליים השרוטות חבושות ואבא
ואמא לידו, מלטפים אותו כשהרוח הנעימה של השקיעה נכנסת מהחלון.
הצללים מבחוץ רוקדים על הקירות של החדר. הם לא צועקים, כמו
שקרה כשהוא צייר עם האודם של אמא ציור על הקיר כמו בספר של
האדם הקדמון, אלא מדברים ביניהם בשקט. אמא שואלת '...השריפה
בצהריים נעצרה במרחק של כמה מאות מטרים ממנו בסך הכול? זה נס,
אני לא מאמינה, נס' ואבא עונה 'השביל שיורד מהשדות היה רחב
מספיק לחסום אותה. הילדים הגדולים ניכשו אותו לפני יומיים'. הם
שותקים, וציפור קוראת בחוץ. השמש כבר שקעה.
ואז הקול הנעים של אמא אומר, 'חמודי, למה ירדת לעמק? אתה יודע
שאסור. זה רחוק ואפשר ללכת לאיבוד'. 'לא רוצה אפילו לחשוב על
השריפה ההיא', הוא שומע אותה לוחשת, והרוח מרשרשת בעלים של
הפיקוס הגדול בחוץ.
הראש של דני מרגיש כבד, ומשהו מעקצץ מאחורי העיניים. איך לתאר
להם את הציפור הנהדרת, שכמעט ודיברה איתי? כל-כך רציתי שזה
יקרה. כל-כך רציתי שזה יהיה היומולדת הכי מוצלח.
אני לא יכול.
הם לא יאמינו לי. גם אם הם ירצו מאוד, זה פשוט יהיה קשה מדי.
אז הוא מסתובב ואומר בקול ישנוני, ירדנו לשם עם המורה לפני
שהתחיל החופש, והמצפן החדש שלי נפל מהכיס. חשבתי ללכת לחפש
אותו כי הוא יקר, זכרתי איפה הוא נפל. זה לא היה רחוק. אבל אז
לא שמתי לב, והתרחקתי. אני מצטער שדאגתם. תודה שבאתם לחפש
אותי.

שתיקה. כבר חשוך, והצללים המוכרים מתארכים. אמא לוחשת לו,
'תישן, חמודי. נדבר על זה מחר'. והוא מרגיש את השפתיים הנעימות
שלה ואת הזיפים הדוקרים של אבא, והם אומרים לו בפעם המאה כמה
הם אוהבים אותו וכמה שהם שמחים שהוא בסדר, יוצאים מהחדר
וסוגרים את הדלת. ופתאום הוא נזכר במשהו. הבגדים המלוכלכים שלו
תלויים על אדן החלון לאוורור. הוא קם והולך בהליכה מגמגמת אל
החלון. הוא מוציא את האבן היפה מהכיס של המכנסיים, שם אותה על
השולחן שליד המיטה ומסתכל עליה. כן, עם האור של הירח מבחוץ
הכול ברור יותר. והוא מסתכל ורואה עליה צללים רוקדים וכנפיים
פרושות למעלה.