כולם סוגרים בפני דלת
ואני אף פעם לא הושטתי ידיי אל החלון.
תבוסתנית. ותרנית.
אך עם זאת חזקה ומציאותית.
עוד דלת נסגרת
חושך.
עוד דלת נסגרת
אבל עדיין קר, אף יותר.
עוד דלת נסגרת
רק החלון נשאר.
ואני לבדי שוכבת מוטלת על הרצפה בפינה
כמו גוויה
כמו נבלה
נרקבת.
שאף אחד לא הבחין
במותה.
ועלי נערם ונצבר
אבק ועפר.
ואני לא אקום
והחלון נראה לי מפה אטום.
אבל יש קול שלוחש לי
קול קטן קול המום.
זה הוא קולי שלי.  קול רדום.
הוא בוקע מגוויה שנרקבת
מנשמה שעוד חיה
ומנסה לעורר את גופה לשאוף לקום
מחכה שתתעורר ממותה המדומה.