ועכשיו כשהלכת ואין
דבר מלבד אוויר מסביבי אתו אוכל להיות בודדה יד
ביד כל המרחב הגדול
הזה מצטמק למצבור אינסופי של חושך, כי איך
אמלא מיטה זוגית כשיש לי רק
תודעה ולב חצויים
לשניים לפרוש לצדי, ועוד
שני חצאים של ריק שביחד יוצרים
כלום אחד שלם. ואני מגלגלת עיניים חיוורות
מגעגועים לתקרה, ואותך
על הלשון ואיך שאתה מנגן את עצמי
מתוכי כבר כמעט שנה והכל בלי
תווים-רק מפרט
ואהבה.
ועוד מעט יולי שוב ואנחנו שלנו עדיין, ואתה שולף עוד חיוך חובק
אלפי
שמשות מהשרוול ולשנייה אחת העולם הגדול הזה הוא רק מערכת
מראות ובמקום חיוך אחד מוחזרים לתוכי מליון מכל כיוון
ומי זוכר שיש חורף בכלל.
ופתאום אני מבינה שאני בכלל לא צריכה מרחב שומם להתבודד איתו
כי מי צריך אוויר כשאפשר לנשום את המעט מהשפע שהשארת בכרית
שלך מאתמול בלילה ולאהוב אותך עוד קצת.