אני לבד. טוב לי לבד. התרגלתי להיות לבד...
לא, זה בעצם כבר מזמן לא רק הרגל. זו דרך חיים !
ואני אדם של אהבה. מאמינה בה בכל כוחי. מאמינה שהיא התרופה לכל
מחלה, לכל כאב לכל עצב.
שהיא יסוד הברזל של העולם הזה אשר עליה הוא מושתת. יודעת מה
הכוח שלה, עד כמה הוא גדול.
אין אדם שלא רוצה אהבה. כולם מייחלים לה. היא המניעה אותנו
לעבר מטרות והיא המציבה לנו כאלה. היא המפיחה בנו תקווה
ולצערנו היא לעיתים גם זו המנפצת אותה.
מה הסיבה לכך?
כמו לכל דבר בחיים, גם לאהבה יש יתרונות ויש חסרונות.
הוכחה לכוח העצום שלה היא הדרך שבה היא גורמת לרוב בני האדם
להתעלם כליל מהחסרונות, לא לייחס להם חשיבות כלל.
גם אם כף המאזניים תטה לעבר החסרונות, עד כי תגיע איתם לרצפה,
אנשים עדיין יבחרו באהבה.
אולי זה מה שכל-כך יפה בה. ואולי זה גם מה שכל-כך מפחיד.

אומרים אהבה עיוורת. שכל חוש אובייקטיביות נעלם כלא היה ואנו
נשארים תלויים ומתנדנדים כמו עלה נידף ברוח, שמים את חסדנו
בידי גורל, לעשות בנו ככל העולה על רוחו. אפילו להעיף אותנו
לכל הרוחות...
אני סולדת מהמצב הזה. סולדת מהדחליליות הזו. צוחקת עליה...
אינספור אנשים ראיתי בחיי מתהלכים כמו זומביים, מתקשים להבחין
בגבול שבין מה שיש לבין מה שהיו רוצים שיהיה. אנשים שמשכנעים
את עצמם באופן מעורר רחמים למה כדאי ולמה צריך ולמה מותר כשכל
פרט בחייהם צועק שאסור, צורח לתפוס מרחק, מחסה.
שלילת האובייקטיביות היא אחד החסרונות הגדולים שיש לאהבה
להציע.
זה כמעט וסליחה מראש על הקיצוניות, גובל בשלילת החופש.
אי אפשר להחליט מה לעשות, מתי לעשות ועם מי. האהבה מחליטה
בשבילנו. כמו סוהר. כמו כלא...
בהתחלה הכלא הזה הוא ארמון ורוד. מרגיש רחב ידיים ושמח.
לאט לאט, עם כל מריבה, עם כל וויכוח, עם כל דמעה שזולגת, הוא
מתכווץ, מתחיל לסגור עלינו ולפני שאנו שמים לב אנחנו מגלים
אותו אפור, צר וקודר.
הבעיה היא שאנחנו כבר כלואים ובכדי לצאת אנחנו צריכים לאזור את
כל הכוחות שלנו, גם את אלה שאין לנו, ולפרוץ את הקיר, כי אין
יציאה אחרת...
אהבה לא אמורה לגרום לנו לשנוא את עצמנו, את החיים שלנו ואת
המקום שבו אנו נמצאים.

המאוכזבים אומרים שמכל מערכת יחסים לומדים משהו. מה לא לעשות,
מה כן. מה לא להגיד, מה כן.
אני אומרת שזה בולשיט.
האהבה היא לא תורה שבכל פרק אתה לומד עוד משהו ועוד משהו. היא
לא מדריך של מה אסור ומה מותר לעשות.
הרי אם נשללת ממך האובייקטיביות, בפעם הבאה אתה תחזור בדיוק על
אותן הטעויות בגלל אותן הסיבות בדיוק וחוזר חלילה.
אז איפה הלמידה? איפה הפקת הלקחים? עפו מהחלון!
עכשיו לך תחפש אותם בחוץ איפה שזרוקים כל החלומות שלך. רק לפני
זה, אל תשכח שקודם תצטרך לשבור את הקיר...

אני לא באה לשלול כאן את האהבה. להיפך, אני מבקשת לחזק אותה.
אבל לא את האהבה שגורמת לנו לשנוא את עצמנו.
אלא את האהבה שאני מאמינה בה. זו האמיתית, הנכונה.
אני מאמינה שלכל אדם יש את הזיווג שלו. אותו "אחד" שאיתו הכל
יהיה... פשוט ונכון... ו... מתאים.
אהבה ענקית, עצומה שתשלים את כל מה שהיה חסר. אהבה שהיא ללא
תנאים, אהבה שבונה אותנו, לא אהבה שהורסת.
אני לא מזלזלת בכל אותן האהבות האחרות, אלה שעברנו עד שמצאנו
את "האחד".
אני פשוט קוראת להן בזבוז זמן.
ואני שונאת, כל כך שונאת, לבזבז את הזמן.
בתור צלם אלוהים אני מאמינה גם ביכולת שלנו לזהות מראש סכנות.
בתור מאמינה גדולה בכוחו המנטלי של האדם אני יודעת שאנחנו
מסוגלים להתרחק מהסכנות שזיהנו מראש בלי להיכנס אליהם מכוון
שברגע של חולשה שכנענו את עצמנו שמותר וכדאי וצריך.
כשזה נכון זה גם מרגיש נכון. בלי סרטים, בלי משחקים.
שונאת משחקים!
כשזה לא נכון ולא מתאים ולא פשוט, הארמון הוורוד מהר מאוד
מתפוגג ונשאר רק הכלא.

כנות היא מעלה חשובה שניחנו בה. אבל לצערי לפעמים היא מאיימת.
אני משתדלת מאוד לחיות ולנהוג כפי שאני מרגישה. משתדלת לא
להתפשר על מה שאני מרגישה. גם לא כשאני יודעת מראש שהכנות
עלולה להרחיק אנשים ממני.
וזה מסיבה אחת פשוטה, אם האדם שמולי לא מעריך את הכנות שלי
כלפיו, אם היא מאיימת עליו, או שהוא מזלזל בה, סימן שהוא לא
שווה אותה ואת הזמן שלי.
מבחינתי הוא יכול ללכת למקום שבו אנשים צבועים מבזבזים את הזמן
שלו הוא.
כנות לפעמים יכולה להתבטא כבוטות, ישירות ואף התנשאות.
עבורי היא הדרך להגשים את עצמי הכי אמיתי שאני יכולה. בלי
מסכות. בלי משחקים.
כבר אמרתי שאני שונאת משחקים?
אני לא אומרת שהכל תמיד וורוד. שום דבר לא מושלם בחיים. תמיד
יש קשיים, תמיד היו ותמיד יהיו. אבל כל עוד לא התרחקנו ממי
שאנחנו וממי שאנחנו רוצים להיות, שווה להילחם ושווה לחפש
פתרונות.

אז אם אני אחזור למשפט הראשון שלי, זו הסיבה שאני לבד.
אני מעדיפה ללמוד על עצמי ולהביא את עצמי לידי הגשמה בצורה
אובייקטיבית בלי לאבד את הראש,
מאשר לבזבז את הזמן שלי.
אני מאמינה בעבודה קשה, בהשגת מטרות ואתגרים אבל לא כשמאחוריהם
עומד שיקול דעת מוטעה.
ואני לא אומרת שאסור לטעות. אבל אסור אסור אסור לשקר לעצמנו.
מהצד, לבד, לומדים המון. אפילו לקרוא אנשים בעיניים.
כשיגיע הרגע שלי, "האחד" שלי, אני אדע. וכבר לא אזדקק ללבד.
אבל אני לא אלחץ לזה, לא אשתגע לזה ולא ארדוף אחרי זה, מוכרת
כל עיקרון שנצרתי בחיי וכל חלום שהיה לי, בגלל הסיכוי, האולי
והייתכן שזה הרגע שלי.

אני לא רודפת אחרי דברים ואחרי אנשים שהם בעצם בזבוז זמן. מהר
מאוד הם יביטו אחורה ויגלו שבכלל לא התחלתי לרוץ...