לא כתבת לי כבר הרבה זמן, המכתב האחרון שקיבלתי מקומט בפינה
הימנית. גם האותיות מחוקות מעט, זה נראה כאילו בכית. אני לא
יודע איפה את, מה את עושה, האם בלילות גבר אחר לוחש ללבך
מנגינות נעימות, ומלטף את גופך הרזה, סולאור הירח וארבעה
כוכבים אתם נושמים וחיים זו את זה. אני משתדל להמשיך בשגרה,
מפעם לפעם אני מוצא בחנות הספרים את שירייך, קורא אותם כאילו
היו ילדייך. או ילדינו. מבקש שיארזו לי, את רסיסי הזיכרונות,
שאת השארת אחרינו. מפעם לפעם אני יושב על ספסל ומעלה את דמותך
מהאוב, זוכר שהשבעת אותי בחושך מזמן, שאני לא אפסיק לאהוב. ולא
הפסקתי. על אף שמכתבים ממך אני כבר לא מקבל. מדי פעם אני עוצר
מישהו ושואל, מה איתך, האם החיים עשו איתך חסד ואהבו אותך כשם
שאת ראויה, אני לוחש לשמיים שאת אהבת חיי, שאני אחכה לך לנצח.
אבל הנצח רחוק מדי, אמרת לי תמיד, ובינתיים המכתב לא מגיע,
החורף שוב רודף את הקיץ שאת אוהבת. את בטח מתכרבלת ומחכה
שייגמר. למה את כבר לא כותבת? אני שואל את עצמי שאלות על
החיים, זאת הבגרות שעושה גם אותי קצת משורר, לפעמים זה טוב.
לפעמים זה לא עוזר. אמלי, הבטחתי לך שזה יהיה לנצח, אבל כמו
שאמרת הנצח ארוך מדי. כמה גברים כבר היו לך, כמה לילות בלעדיי?
אני מצטער מתוקה, אני כותב לך מכתב אחרון. מקומט בצד ימין, עם
שורות רטובות. אולי תחשבי שזה הגשם, אולי גם אני התחלתי לבכות.
אני אתחתן איתה בקיץ הבא, מול הים שאהבת, שרצת לחופו בשמלה
לבנה וקיצית, פעם אמרתי לך שאני רוצה להתחתן למולו. גם את
רצית. אבל עכשיו אין לזה כבר טעם. אני מסיים לכתוב ושולח אלייך
רחוק. אולי תחליטי לקרוא, או לשמור, או לזרוק. אולי תכתבי לי
שוב, או תקדישי שיר אהבה לכבודי. אני מבטיח לקרוא אותו רק כשאת
לא תראי. אמלי, אני אוהב אותך לנצח, למרות שהנצח רחוק מידי.
ואת? הבטחת כבר יותר מידי פעמים שתבואי ולא באת. אני מקווה שאת
מאושרת עם מישהו אחר, שקורא נשמתך בדממה, ומחבק את מה שנשאר
מלבך. אולי פעם אני אפגוש אותך, אמלי. אולי פעם תתאהבי בי שוב
מחדש.