יש רגעים כאלו בהם אנו המומים מרוב בכי, הצער משתלט לנו על
הפנים, ומלבד סנטר רוטט, אף אדום ועיינים מגורות אין בנו שום
שקר, והכל כל כך אמיתי. לרגע הזה אני קוראת גילוי לב.
בוקר עכשיו, עיניי נקרעות אט אט מן השינה, נשימה עמוקה שמחייה
את גופי, שוב התעוררתי.
האוויר חם, ריח של שינה מהול בזיעה, קרני השמש מלטפות את פניי.
ידיי מגששות בודקות את הסדין. נוגעות בגוף רדום, חמים. אהובי
ממלמל משהו תוך כדי שינה. ידיי חובקות אותו, שפתיי מוצאות את
צווארו ומנשקות.
גופי מתרומם באחת, ניצב ליד המיטה, עיניי חוקרות את הסביבה.
כן, עדיין כאן, יוני 2007.
ניגשת לחדר האמבטיה, רוחצת את פניי, שיני, גופי מתחיל להתעורר.
זורקת את כותונת הלילה על הרצפה, בוחנת את גופי, שדיי, הישבן,
כן, הכל במקומו. משם אני פוסעת אל המטבח, שותה מים, מביטה מבעד
לחלון, כן, הכל במקומו. ניגשת אל ארון הבגדים, לובשת את הדבר
הראשון שידי שולפת. פותחת מגירה, מוציאה משם את האהובה עליי
מכל, את השחרחורת שלי, עם החורים שקבועים בה, מניחה על פני,
בודקת בראי - כן, הכל במקומו.
אז אני לוקחת את חפצי המאוגדים בתיק ויוצאת החוצה, הדלת נפתחת,
אני לא מביטה במה שיש מעברה, יהיה לי מספיק זמן להתרגל לשם,
מציצה עוד רגע לפנים הבית - ויוצאת. סוגרת את הדלת במפתח,
מכניסה אותו לתיקי, נושמת עוד נשימה והנה אני בחוץ.
הרחוב סואן, רעש התנועה מציף את מוחי. למחשבותי לא נותר אלא
להיחבא יחד עמי מאחורי המסיכה.
כמו בכל יום אני מתיישבת על ספסל תחנת האוטובוס ומשם ממריאה.
נזכרת בכל חיי שעברו ועוברים הלאה - איך בילדותי נהגתי לחבוש
מסכות ועודני ממשיכה.
"אמא, מדוע אינני יכולה להתחפש כל יום?" "אי אפשר מתוקה, אחרת
איך נזהה אותך ואיך יידעו מי את, ומדוע שתרצי להחביא את הפרצוף
היפיפה הזה שלך, רבות היו רוצות פנים שכאלו" "אבל אמא, אין לי
רק פרצוף אחד, אני יותר מילדה אחת" אמי לא המשיכה את השיחה,
פטרה אותי בידה ומלמלה משהו. פרצתי בבכי, הצער והכאב מילא את
פניי וחזי, אמי לא הבינה, כי נפגעתי עד מאוד ושבהינף יד ביטלה
את כל מי שאני, כך לפחות, חשבתי אז.
עברו שנים, אמי נפטרה כהינף יד, זכרונות ממשיכים לצוף אך מסכתי
עדיין קבועה על פניי.
ובכל זאת מדי פעם צצים ועולים גילויי לב קטנים שמזכירים את
האמת שלא נחבאת מאחורי מסכות שחורות וקטנות.