היא כל כך עגולה, חשבה החמניה, השמש שכל הזמן מחממת אותי.
בלעדיה לא הייתי צומחת, בלעדיה פירותיי לא היו מבשילים. רק היא
מבינה את צרכיי. אם רק הייתי יכולה לצמוח עוד קצת, רק כדי לאמר
לה תודה. החמניה הביטה בשמש. הו, השמש היתה כה רחוקה, כה בוהקת
ומבריקה. כיצד תוכל החמניה הקטנה הזו להגיע אל השמש המבהיקה?
נראה היה לה שהשמש חייכה, חיוך ביישני, חיוך שאומר שאם תצליח
החמניה להגיע, היא תתקבל בזרועות פתוחות. אך החמניה השפילה
מבטה, היא מעולם לא היתה גבוהה מחברותיה החמניות האחרות. אך זה
לא הציק לה, עד עכשיו. הלוואי והיתה קצת יותר גבוהה, רק כדי
שתהיה קרובה יותר לחמה, שכעת הפכה לאדומה, ובקריצה אחרונה
נעלמה. איתה נרדמה גם החמניה הקטנה.

עם אור ראשון התעוררה החמניה העייפה. היא מתחה את עליה וזקפה
את ראשה כדי לנשום את אוויר הבוקר הצח. היא הביטה אל השמש
וחייכה, היא הרגישה שהיא קרובה יותר. השמש חייכה אליה חזרה. כל
כך גדולה, כל כך מזמינה, מחממת כל היום את גופה של החמניה
וגורמת ללבה לעופף כמו דבורה. הלוואי והיתה קצת יותר גבוהה, רק
כדי שתהיה קרובה יותר לחמה, שכעת הפכה לאדומה, ובקריצה אחרונה
נעלמה. ואיתה נפלה השינה גם על החמניה.

עם שחר התעוררה החמניה. ניערה את עליה, זקפה את ראשה עטור הכתר
ושאפה את האוויר הצלול של הבוקר החדש. היא הרגישה יותר גבוהה,
כבר יכלה להביט על חברותיה החמניות מלמעלה. כל חברותיה התפלאו
על גובהה המדהים של החמניה. כיצד זה היא גדלה כל כך רק ביממה?
החמניה חייכה אליהן בבישנות ורק הביטה בחמה, שחייכה חזרה. רק
עוד קצת, חשבה החמניה, ועם מחשבה זו הגיעו גם הפרפרים בבטנה.
אור היום נראה כל כך נפלא, הרוח מנשבת ומביאה עמה חיים, והשמש
רק מחייכת, מחכה. נותר עוד הרבה לגדול, השמש עוד רחוקה.
הלוואי, הלוואי והיתה קצת יותר גבוהה, רק שתהיה קרובה יותר אל
החמה, שכעת הפכה לאדומה, ובקריצה אחרונה נעלמה. ואיתה עצמה את
עיניה גם החמניה.

וכך כל יום הייתה החמניה מתעוררת לאור ראשון ומרגישה את לבה
המעופף בתוך גופה, עושה סיבוב, מרקד טיפה, נח קצת וחוזר על
הפעולה, והיתה נושאת תפילה קטנה משלה, הלוואי והיתה קצת יותר
גבוהה, רק כדי שתהיה קרובה יותר לחמה. עם התפילה נרדמה השמש
ויחד איתה גם החמניה.
עבר שבוע, עברו שלושה, ברביעי כבר היתה החמניה גדולה. גדולה
מכל עץ, מכל ציפור ומכל ענן. ראשה נגע בקרניה של החמה, שנישקו
את החמניה בלאט וליטפו את כתרה בעדינות ובחדווה. החמניה היתה
מאושרת, וכך גם החמה, שכן אין היא יותר בודדה בשמיים. ואז נשאה
החמניה תפילה קטנה, מי יתן והשמש לעולם לא תשקע.