אז מה בעצם אנחנו רוצים?
כל החיים מחפשים אחר החצי השני שלנו, מציבים לעצמנו מטרות
ואידיאלים... רודפים אחרי משהו שאנחנו אפילו לא בטוחים שקיים.
ובסוף בוחרים לעצמנו משהו שונה לגמרי ממה שחיפשנו. אז מה בעצם
אנחנו מחפשים?
תפסתי את עצמי על מחשבה שלכל אחד מאיתנו יש כנפיים... וכבר
בזכות זה אפשר לאהוב כל בן-אדם... אנחנו מנסים להחליט מי יתאים
לנו יותר, ועם מי היינו נראים טוב יותר אבל בסופו של דבר אנחנו
לעיתים קרובות מוצאים את עצמנו במצב בו אנחנו מוכנים להיפתח
ולהסתכל על הדברים מזווית שונה, אנחנו פותחים עוד דלת קטנה בלב
שלנו ומרשים לאנשים שונים לגמרי משחיפשנו לתפוס מקום קטן בפינה
נידחת בליבנו. וזה נהדר, להבין שיש המון סוגים של אושר, ואולי
שום דבר לא נמשך לנצח, כי אנחנו עסוקים בלחפש משהו טוב יותר
משכבר יש לנו, אבל תמיד יש לנו בחירה, ואולי אנחנו יכולים
למנוע בדידות אחרי הכל... אם נלמד לתת קצת יותר משאנחנו תמיד
מצפים לקבל.

הוא יושב על חוף הים, מהופנט מתנועת הגלים הבאים מרחוק,
שיוצאים כמעט מהשמיים, נשאים עם הרוח במהירות אך באלגנטיות
ומתנפצים על החוף כנטולי כוחות אחרי הדרך הקשה. השמיים הבהירים
פוגשים את קו הים הכחול והם הופכים לאחד, בהרמוניה שאין מושלמת
ממנה. הרוח החמימה מביאה איתה שלווה ומפזרת אותה על פניו,
עוטפת בחומה, יחד עם החול הרך שפוגש בעורו.
היא משלימה את התמונה, יושבת לצידו, ידה הרכה מלטפת את ידו,
שיערה השחור מתפזר מעט מנשיבת הרוח הקיצית, נשימותיה הקלות
התאימו את עצמן לקצב נשימותיו שלו והוא יכול לחוש את נשימתה
החמה על צווארו כשהיא יושבת קרוב כל-כך, רק זה יכול להשתוות
להרמוניה ולשלמות הנוף שנפרש לפניו.
ככה הם יושבים, בדממה, ממולאת בצלילי תנועת הגלים והתנפצותם,
סימפוניה, יפה מכל סימפוניה שהאדם אי-פעם יכל להמציא. מקו הים
השמיים מתחילים לאבד את צבעם הכחלחל והופכים שחורים, תוך מספר
שניות כל הוא יכול לראות את כל גווני השחור מעל ראשו ולהרגיש
טיפות מים כבדות ומלוחות מכות בגופו ומרטיבות בגדיו, הים יוצא
מגדרו ונע לעברו כשהחול שהפך לגוש בוצי וקר בולע אותו לאט לאט
ולא נותן לו לזוז. כל מה שנותר לו לעשות זה להביט אל הים בעודו
שוקע בבוץ, להסית ראשו לצד, אל המקום בו לפני רגעים ספורים היא
ישבה, להבין שהיא איננה ולפגוש גל מלוח ומר מתנפץ בפניו בחוזקה
וסוחף אותו הלאה במהירות עצומה יחד עם החול הקשה והשורט.

הוא פוקח את עיניו, שקוע בכרית המקומטת והלחה, על הסדינים
הקרים שהשמיכה המוטלת על הרצפה מזמן לא נראתה עליהם. העור
העמום שמבצבץ מבין התריסים האפורים והסגורים מראה שהשעה היא
בסביבות שש בבוקר. הוא קם מהמיטה, רגליו החמות פוגשות ברצפה
הקפואה ויוצרות הפך גמור מהרמוניית פגישת השמיים בים והרוח
בחול, מה שמביא לצמרמורת קלה שעוברת לאורך גופו. הוא עושה מספר
צעדים לכיוון החלון ומוצא את עצמו צמוד לתריסים, מבין שאין לו
ברירה אלא להציץ דרכם אל הרחוב, מבין, שיודע מצוין מה הולך
להתגלות לעיניו, בו-זמנית יודע, שזה לא מה שהוא מצפה לראות ורק
הידיעה כבר גורמת לליבו להתכווץ. הוא מפריד שני תריסים בעזרת
אצבעותיו מביט בחריץ שנוצר, לא מופתע לגלות את הרחוב המעורפל,
את הבניינים ספוגי צבע האבק, מספר מכוניות שהעירו את הכבישים
משנת הלילה שלהם, אנשים לבושים גווני אפור, עושים את צעדיהם
הראשונים לאורך הרחוב בבוקר החורפי הזה. מבעד לערפל פעם בכל
כמה זמן, בדיוק מושלם מחליף את אורו הרמזור - מאדום לירוק עמום
וההיפך - מה שיוצר ניגוד מושלם לרחוב האפור, אך באותו הזמן
נבלע בקרירות שלו ורק מוסיף לכיעורו. יום שני,
ממש באמצע - רחוק מתחילת השבוע, רחוק מסופו... בדרך לאמבטיה
זורק מבט אל שולחן העבודה המתכתי שלו, עוצר את מבטו על הבלגן
השורר שם ורואה אותה, מסתכלת עליו מהדפים המפוזרים.

כל בוקר בדרכו לחדר האמבטיה הוא היה פוגש במבטה הקר. עיניה
לעולם לא זזו ופיה היה מעוות בחצי חיוך מגחך, והוא שנא את הבעת
פניה, או שפחד ממנה... יותר מכל הוא שנא את העובדה שככה הוא
רוצה לראות אותה, תמיד, כל בוקר להתעורר לרגש המבט הנעוץ בו
ולחוש את החום שבעיניים הקפואות ההן.אירוני, אבל רק המבט הזה
עשה לו טוב, טוב בצורה דוחה אמנם, אולי מפני שידע, שהוא צמא
למבט ההוא, אך מזוג עיניים אמיתיות ולא מאלו שצייר עשרות...
מאות... אלפי פעמים - כל פעם שהתעורר משנתו אחרי שפגש אותה
בחלומו.

עדיין זוכר את זוג עיניה מסתכלות עליו מתוך המים הנעים לכיוונו
במהירות עצומה, עיניה לכודות בתוך הגל מביטות בו כמו מבעד
לזכוכית בעודו נסחף לאחור עם זרם המים המלוחים.

בעצלות שותף פניו במים קפואים, כדי למחות מהם את שאריות החלום.
מחליף את מכנס הפיג'מה לג'ינס הזרוק על הכיסא,  בחוסר רצון
מושך על עצמו את הסוודר האפור העבה, זה שמוציא מהארון כל בוקר
חורפי קפוא, בזלזול מסדר עם הידיים את השיער החום המבולגן
ויוצא החוצה, מקווה שהיום הזה יעבור מהר והוא יחזור לדירה
הקרה, יזרוק מבט על שולחן העבודה, שם יפגשו אותו פניה, הוא
יסיר את הסוודר האפור, יזרוק את הג'ינס על הכיסא, יחליק אל תוך
מכנס הפיג'מה, חלקו העליון יעלם תחת הטי-שרט והוא ישקע שוב
בכרית, בידיעה שהלילה, כמו בכל לילה לאורך השנתיים האחרונות,
שוב יהיה איתה, ושוב יהיה לו טוב, כי רק אותה הוא רואה, ורק
אותה הוא רוצה - רק היא תציל אותו מהחיים שיצר לעצמו, רק איתה
יהיה מאושר. באותו הזמן, ילך לישון בידיעה, שכמו בכל בוקר במשך
השנתיים האחרונות, הוא יתעורר מוקדם משצריך, בסביבות 6 בבוקר -
כשחלומו מסתיים בקטסטרופה, עיניה נשארות רחוק ממנו וזוג ידיים
בלתי נראות מושכות אותו לאחור ממש לפני שבחלום שלו הוא מת. וזה
בסדר, הרי הוא שוב יקום מהמיטה הקרה, עיניה שוב יבהו בו משולחן
העבודה, עוד פעם הוא יצא החוצה, בתקווה שהיום האפור יגיע לסופו
במהירות האפשרית והוא יוכל לחזור הביתה, למיטתו, שוב להרגיש את
נשימתה על צווארו, להיות איתה עוד קצת בחלומו.

הנוף שנפרש מההרים - אחד הדברים הכי יפים שאי-פעם נגלו לעיניו.
זה כמו לשבת בקצה העולם - לראות הכל מלמעלה. למצוא את עצמך על
הגבול שבין החלום למציאות. רק הוא והיא, בכל העולם.
הרוח משחקת בשיערה והוא נראה כמו מאות סרטים שחורים מתנופפים
באוויר ומהפנטים אותו בתנועתם, שמפזרת שלווה בליבו. שמש הבוקר
מחממת את נפשו ומאירה את עיניה הירוקות, שלעולם לא מסיטות ממנו
את מבטן.
בשקט המושלם שבו נשמעה רק רכות חיוכה הוא שומע רעש אבנים
מתגלגלות מטה ומתחככות בסלע, האדמה תחת גופו מתחילה לרעוד והוא
מחפש תשובות בעיניה, ששינו את הבעתן השלווה להבעת בלבול ותהייה
ומרגיש אותה מתרחקת, נעה לכיוון קצה ההר בחוסר הבנה, לאט לאט
נסחפת לאחור. הוא מנסה לאחוז ידיה אך היא ממשיכה בתנועתה בעוד
הכל מסביב רועד ברועם, אחיזתו נחלשת, אך הוא נסחף איתה, כשלפתע
נשמע רעם חזק, מתחיל לרדת גשם כבד, ממש מבול מהשמיים הצבועים
בכחול כהה מאיים והיא נופלת מטה, בעודו נמשך לאחור בכוח בלתי
נראה שחובק את מותניו והוא לא מספיק להדק ידיו סביב ידיה,
לעשות משהו כדי להחזיק אותה, כדי שלא תיפול.

כשהוא פוקח את עיניו הוא כבר יושב במרכז המיטה הריקה משמיכה,
שכבר רגילה להיות מוטלת על הרצפה, גם הכרית איננה, רק הסדין
המקומט תחת גופו והוא, חובק את ברכיו וטומן בהן את ראשו.

עדיין זוכר את זוג עיניה מביטות בו באימה בעודה נופלת מטה מההר
ומתרחקת ממנו בדממה קפואה, כאילו שמעולם לא היו קרובים.

השעה בסביבות ארבע לפנות בוקר, השמיים עדיין כהים כמו בלילה
ונראה כאילו יום זה יהיה קר וגשום מהימים הקודמים לו.

דקות ארוכות הוא ישב ככה, עם העיניים עצומות, ראשו טמון
בברכיו. מנסה לא לחשוב על זה, מנסה לשכוח, מנסה להבין. שנתיים
שהוא רואה אותה. שנתיים שהוא יודע מי הוא. הוא יודע שזאת היא
שמגדירה את מהותו, כי עד לפני שנתיים הוא לא ידע מה הוא מחפש
ומתי יחזור השקט לנפשו. עד לפני שנתיים כל העולם כאילו הפנה
אליו את גבו  ולא קיבל אותו כמו שהוא, כשבעצמו לא ידע מי הוא.
ואז הוא התחיל לחלום אותה,והבין שהיא קיימת, וביום שיפגוש אותה
הוא ימצא את התשובות לכל השאלות. אז למה אפילו בחלומות,  במשך
שנתיים, היא נלקחת ממנו? מי מושך אותו מחלומו שלו ומחזיר אותו
למציאות?

לא היה טעם לתהות ולמלא את הראש בשאלות שכנראה לעולם לא יקבלו
תשובות. היה כבר בסביבות שש והוא עשה את צעדיו לכיוון חדר
האמבטיה, לתת לגל מים קר להזכיר לפניו שהלילה עבר. מעשרות
הדפים המפוזרים הביטו לעברו עשרות זוגות עיניים ירוקות, ופנים
עם חצי חיוך ושיער שחור כדיו שמחליק על הכתפיים. הג'ינס הזרוק
על הכיסא תפס את מקומו הקבוע על החלק התחתון של גופו. כך גם
הסוודר האפור והמעיל, השיער המבולגן נפל על העיניים אך הבוקר
הוא לא טרח להעביר בו את אצבעותיו על מנת לסדר אותו מעט
לאחור.

הוא יוצא אל הרחוב, במסלול התמידי שלו לכיוון המקום בו עבד.
חוצה את הכביש האפור בעוד הרמזור מחליף את צבעיו העמומים בסדר
קבוע מאדום לירוק. כמו כל יום עשרות אנשים עייפים ואפורים
עושים את דרכם למקומות העבודה, כל אחד עם הבוקר האפור שלו,
נעים באיטיות לקראת הכביש הבא. והוא נסחף מאחור, איטי מקצבם אך
עייף בדיוק כמוהם - החלומות שלו במשך שנתיים היו נותנים לו
רגעים קצרים של שלווה אך גם לילות ארוכים ללא שינה ובקרים
אפורים מעורפלים. כמו עדר, אנשים חוצים את הכביש הלא כל-כך רחב
בדממת מתים כשצפירה חדה חותכת את השקט סביב גופו ואור צהוב
עמום שנע לעברו במהירות מצליח להכות בעיניו מתוך הערפל הסמיך.
הוא מספיק  להסית ראשו לכיוון האורות ופניו מתעוותות בהלם
כשהוא רואה את מבטה המובהל קופא עליהן מבעד לזכוכית חלון האוטו
בעודו נמשך לאחור בכוח, כאילו מישהו כרך ידיו סביב מותניו.

כמו מאות הפעמים שזה קרה לו בחלומו, כמו מאות הפעמים שעיניה
בהו בו בבהלה בעודו נמשך לאחור לפני שייקרה אסון.
הוא עוצם עיניו ורואה איך מהשולחן עפים עשרות הציורים והדפים
עם פניה, ועיניה שפגשו אותו כל בוקר בעודו עושה את דרכו לחדר
האמבטיה. מול עיניו עוברות מאות הפעמים שעיניה הביטו בשלו,
מאות הפעמים שהוא טבע, מאות הפעמים שהיא נפלה, מאות הפעמים
ששמע רעם והרגיש טיפות  כבדות ומלוחות מכות בפניו ומרטיבות את
בגדיו ושיערו. הוא בטוח שייפקח את העיניים וימצא את עצמו זרוק
על המיטה הריקה משמיכה, שקוע בכרית הלחה מזיעה קרה... אך,
להפתעתו, האחיזה סביב מותניו לא החלישה, ולא נעלמה - שלא כמו
תמיד, והטיפות הכבדות המשיכו לנחות מלמעלה ולהכות בפניו
בעוצמה. שלא כמו תמיד - מסביב לא נשמעה דממה קפואה, אלא רעש
וצפירות...

אחרי שניות ארוכות באיטיות פוקח את עיניו, הוא שוכב על הגב, אך
לא על מיטתו, ולא בדירה, אלא באמצע הרחוב האפור, אותו כל-כך
שנא כשהיה מציץ החוצה מבין לתריסים. מלמעלה לעברו מופנים מספר
פרצופים, בלי הבעות פנים מסוימות, רק סקרנות. עדיין זוכר את
פניה וזוג עיניה הירוקות בעודה צועקת "לא!" מבעד לזכוכית חלון
האוטו. מבין, שהפעם זה לא היה חלום, ומישהו עדיין כורך ידיו
סביב גופו. כל עולמו התהפך בפנים כשחשב שכל מה שהוא צריך לעשות
כעת זה להסתובב והוא יראה את מי שבמשך שנתיים משך אותו מחלומו,
הרחיק אותו מהצרה, מהאסונות בהם היה מוצא את עצמו כל לילה
ולילה לאורך שנתיים... הרחיק אותו ממנה.
כל המחשבות האלה חלפו בראשו במהירות עצומה ועברו רגעים ספורים
עד שהוא מחליט להתרומם מעט ולברר הכל, אחת ולתמיד.
כשהוא מסתובב, על הרצפה מתחתיו רואה אותו. הוא שרוע על האדמה
עם עיניו עצומות, כנראה שהנפילה הייתה חזקה.
הוא יודע שהכל יהיה בסדר, פשוט מרגיש את זה, כי ברגע שהוא נגלה
לעיניו, כל החלומות, כל החיים שלו הסתדרו בראשו כמין פאזל
מאלפי חלקים שסוף סוף הורכב. כל הזמן זה זאת לא הייתה היא
שנתנה את כל התשובות לשאלות,
לא היא הייתה מצילה אותו מהבדידות והעולם הלא מבין, לא היו אלו
עיניה ששיקפו את מהותו..כל הזמן הזה היו אלו ידיו שמשכו אותו
מהבחירה הלא נכונה, זרועותיו שקיבלו אותו כמו שהוא, כשבעצמו לא
ידע מי הוא. עכשיו הכל היה כל-כך ברור והגיוני. לראשונה חיוך
רך נפרש על פניו הרטובות מגשם, הוא חיבק אותו כשבאו הרופאים...
ידע, שככה זה יהיה לנצח. לתמיד.