פעם אחת לפני הרבה הרבה שנים...
בארץ רחוקה רחוקה...
חיו אח ואחות.
לאח (לצורך הסיפור בלבד) נקרא "מוקי" ולאחות (שוב, לצורך
הסיפור בלבד) נקרא "חמדה".
יום אחד יצא הכרוז לכל רחבי המדינה והכריז שביום שלישי השבוע
יציג המלך (שהיה קצת גנדרן מהרגיל אבל זה נושא לסיפור אחר)
את בגדיו החדשים.
כולם היו מתוחים לראות "מה כבר יש למלך לחדש" ו"איזה בגד
סנסציוני מחכה לנו הפעם".
אתם ודאי מצפים שאספר לכם על איך שהמלך (שהיה, כצפוי, עירום
כביום היוולדו) רומה והושלם ללעג ולקלס בקרב אנשי המדינה שלו
ברגע בו החלו צעקות הילד הקטן...
לא ולא!
הסיפור שלנו מתרחש במדינה אחרת. מדינה בה האנשים הרבה יותר
"חכמים" ו"נאורים" מהמדינה ההיא בה התרחש הסיפור המפורסם
ההוא.

בכל מקרה, נחזור לסיפורנו:
ביום שלישי, התייצבו מוקי וחמדה בכיכר בציפייה דרוכה כמו כל
שאר אנשי העיר וחיכו עד שלפתע הופיעה השיירה המלכותית.
הייתה דממה מלכותית. אף אזרח לא צייץ. כולם בהו במלך ופמלייתו
ושתקו בתדהמה. ורק מוקי וחמדה שהצליחו להציץ לרגע ולראות את
המלך פלטו מייד בצורה אינסטינקטיבית, "מה עובר עליכם? המלך
עירום!"
מייד השתיקו אותם ההמון הנאור והסבירו להם בטוב טעם ודעת
שיסתכלו פעם שנייה כי אם יתברר שהם באמת לא רואים את בגדי המלך
- הרי שהם טיפשים גמורים.
מוקי וחמדה הסתכלו פעם נוספת וזעקו, "תגידו, אתם לא בסדר?
אמרנו לכם שהוא ע-י-ר-ו-ם. ולא משנה לנו מה 'מכרו' לכם
ה'חייטים' הנוכלים שהיו כאן לפני שבוע והבטיחו לכם בד מסוג
ש'לא רואים כל יום' (...) ה-ו-א ע-י-ר-ו-ם!!!"
אבל ההמון לחץ והשתיק אותם פעם נוספת.
בעיקר השתיקה אותם אמם, שחששה שמא יאמרו שיש לה שני ילדים
בורים ועמי ארצות שלא הצליחו (כנראה) לראות את בגדי המלך
החדשים.

מכאן ממשיך סיפורנו לשתי צורות התגובה של האח והאחות.
לחמדה, שהייתה בעלת עמדות נחרצות ושנאה צביעות, חרה מאוד הנושא
לכן לא יכלה להניח לו וכל אימת שרק יכלה דאגה לפרסם את דעתה
ולהשמיץ את עמדת הציבור.
ולמרות שעברו חודשים תמימים, והיא ידעה שכבר אין סיכוי ולו
קלוש ביותר שאי פעם מישהו יקשיב לסברתה - היא הרגישה מחויבות
אישית להתריע ולחזור ולומר "רבותיי - הוא עירום!"
לעומת זאת מוקי, שממש לא הפריע לו מה האחרים חושבים, העיקר
שהמלך עירום ושהוא יודע את זה - הבין שלשכנע את האחרים זה בגדר
הבלתי אפשרי. הוא השכיל אפילו להבין שרובו המוחלט של הציבור
(אם לא כולו) חושבים כמוהו, אבל לא מעזים לומר זאת בריש גלי
מחשש, "שמא יאמרו האחרים שהם הם הבורים שבממלכה", למרות שגם
אלו שחששו מדיבורי הבריות ידעו בוודאות שגם הבריות שידברו
עליהם לא רואים ולו שמץ בד על גופו של המלך... אבל נוצר קשר
שתיקה אמיץ שמי אנו שנפר אותו... קטונו.
בכל מקרה, לנגד עיני מוקי עמדו שתי העובדות הבאות:
1. המלך עירום.
2. המלך לא יכול להגן על כבודו בגלל מעגל הקסמים של ה"אני
עירום משמע אני טיפש"

מהר מאוד הוא התייאש מלנסות ולהסביר לציבור ה"מתקרנף" את עמדתו
ולכן כלפי חוץ עשה מוקי את עצמו כאילו הוא מסכים עם ההמון,
וכאילו המלך באמת לבוש, וכך התנהלו להם העניינים על מי
מנוחות.
עד שיום אחד...
יום אחד הולך מוקי ברחוב לפתע הוא שומע "פססט..." סובב מוקי את
הראש ולא ראה אף פרצוף מוכר מאחור. המשיך ללכת ולפתע שוב
"פסססססט פסססט" והנה, מתוך הצללים מופיעה לה דמות מוכרת במעיל
גשם בעל צווארון ארוך שמסתיר חלק ניכר מהפרצוף...
"היי, מוקי".
"כן, מי אתה?"
"אתה לא מזהה אותי?! אני המלך שלך!"
"הו, מה רצונך הוד מעלתך?" (השתחווה מוקי)
"דבר בשקט ואל תעורר חשד (אמר המלך): כבר תקופה ארוכה שקיימת
בי התחושה שרימו אותי. אני אישית - לא רואה את הבגדים, אבל
היועצים החכמים והנאמנים שלי - כן. ולכן יש לי הרגשה עמומה שכל
יועציי מעדיפים לשתוק מחשש שיחשפו את 'בורותם' ברבים אבל בסופו
של דבר מי שיוצא עירום לרחוב זה אני ולא הם... ולכן, היות
ושמעתי אותך צועק בתהלוכת הבכורה 'הוא עירום' ביררתי מי אתה
והחלטתי להתחפש ולצאת מהארמון לחפש אותך כדי להטיל עליך
בחשאיות גמורה את המלאכה של 'לחשוף את האמת' ולהציל אותי מבושה
וחרפה נוראה"
מוקי כמובן הבטיח למלכו הנאמן על דיברתו שאין לו מה לדאוג
ושהוא יעשה כל שביכולתו כדי להוציא אותו ממצב הביש אליו נקלע.
אבל, ברגע שהלך המלך, גילה מוקי שהמצב בכלל לא פשוט והוא למעשה
כמעט בלתי פתיר.
פה ושם צצו לו רעיונות מקוריים והוא ניסה למצות אותם ככל
יכולתו בגלל התחייבותו למלך:
הניסיון הראשון שניסה מוקי היה 'שיטת הגישה הישירה' - לשלוח
למלך בגדים.
יום אחד מתקשרים לביתם של מוקי וחמדה מלשכת המלך. מוקי ניגש
לטלפון ומהצד השני של הקו מדבר היועץ המלכותי. מזכירו האישי של
המלך. זה הלך כך:
היועץ המלכותי: "אתה שלחת בגדים למלך?"
מוקי: "כן!"
היועץ: "האם הסבירו לך שהמלך כבר לבוש ושבכך ששלחת את הבגדים
אתה מפגין את טיפשותך ברבים?"
מוקי: "כן, אבל זה לא מזיז לי כי לדעתי המלך עירום ומישהו צריך
לעשות משהו בנדון".
היועץ: "ובכן, דעותיך האישיות/דתיות/פוליטיות לא מעניינות
אותנו. בגדי הצמר המופלאים בגוון התכלת השמימי ששילמנו עליהם
במיטב כספי משלמי המסים (שזה כולל בעצם גם אותך) מספיק יקרים
ואם המלך יילבש את הבגדים הפשוטים ששלחת לו זו תהיה פחיתות
כבוד נוראה מבחינתו"
ענה מוקי: "אתם לא חושבים שללכת עירום ברחוב זה יותר גרוע
מללכת עם הבגדים הפשוטים ששילמתי עליהם במיטב כספי הדל משום
שחששתי לכבוד המלך?"
היועץ: "לא. כי המלך לא עירום. ואם תמשיך כך ניאלץ לשלוח אותך
להסתכלות כי אתה כבר לא סתם טיפש אתה כבר הופך למטרד".
מוקי, שהתחיל אט אט להבין לאיזה בוץ ללא מוצא הוא נקלע החליט
לנסות ולתקוף את הבעיה מכיוון אחר. והנה, שבוע לאחר מכן מגיעה
לממלכה חבילה עבור המלך. השולח היה (כמובן) מוקי.
כשפתחו את החבילה גילו בפנים משרתי המלך זוג געטקס וגופייה
שחורים.
"מה זה??" נזדעקו אנשי המלך והזדרזו להרים טלפון נוסף למוקי.
הפעם זה כבר לא היה היועץ הקודם שכבר נואש, אלא יועץ אחר של
המלך וזה הלך כך:
יועץ ב': "שלום, אתה שלחת את החבילה למלך?"
מוקי: "אכן".
יועץ ב': "אתה לא חושב שהגזמת?"
מוקי: "לא! החלטתי שאם המלך הולך עירום, אז שלפחות בגדיו
התחתונים יהיו כהים".
יועץ ב': "הוא לא עירום!"
מוקי: "אז מה איכפת לך שילבש מתחת לבגדים החדשים שלו את הלבנים
השחורים ששלחתי? ממילא אף אחד לא יראה את זה אם הוא לובש
'בגדים' מעליהם..."
יועץ ב': משום שהבגדים החדשים של המלך עשויים מבד משי צהוב
בהיר והלבנים השחורים שלך ייראו מגוחך כאשר יבלטו מתחתם..."
מוקי: "אבל היועץ הקודם שהתקשר אליי פעם קודמת אמר לי שהבגדים
(של המלך) מצמר בצבע תכלת שמימי... ולא מבד משי צהוב..."
יועץ ב': "מה הקשר? מה? אתה מנסה לרמוז שאני משקר? אתה לא
מתבייש?"
מוקי: "לא זה מה שניסיתי לומר, אבל חשבתי..."
יועץ ב': "אז תיזהר. אל תשכח לרגע עם מי אתה מדבר ותפסיק עם
התרגילים האלו לפני שתעורר את חמת המלך ומרה תהיה אחריתך..."
המלך שלנו עוד עלול להשתכנע בטעות משטיפת המוח שלך שהוא באמת
עירום ולהתחיל להוציא להורג את האנשים החפים מפשע שיהיו לדעתו
אשמים למחדל הנורא-לכאורה שאתה מייחס להם. כדי למנוע זאת אנו
עלולים לגרום להוצאתך להורג לפני שיהיה מאוחר מדיי עבורנו..."
מוקי: "אבל המלך הוא זה ששלח אותי לבצע את המשימה החשאית
הזו... מה? הוא לא סיפר לכם כלום?"
יועץ ב': "תגיד, עכשיו אתה מנסה לרמוז שהמלך בעצמו טיפש ושאינו
מסוגל לראות את הבגדים?? אתה מבין איזה משקל מקבלים הדברים שלך
ברגע זה?"
מוקי: "בסדר, בסדר, אני מבין..."
השתתק מוקי ועבר לתוכנית ג' הקיצונית והמתוחכמת יותר, הוא כתב
מכתב ליועצים בזו הלשון:

-------------------------------------------------------------------------------------
יועצי המלך היקרים והנכבדים,
ישנה בעיה הגיונית קשה עם הבגדים שמכרו לכם ה"חייטים",
הרי תסכימו אתי שיש יותר מטיפש אחד בכל רחבי הממלכה,
לכן, אם אני היחיד שלא רואה את הבגדים, הרי שאני לא טיפש -
אני משוגע והבגדים הם בגדים רגילים!
ולכן - לכו מהר ודירשו את כספכם חזרה, מכרו לכם בגדים רגילים
שכולם (גם הטיפשים שבכם) מסוגלים לראות!
לכן, אני מקווה שתתפסו את הנוכלים ובכסף שתוציאו מהם חזרה -
תקנו בגדים יפים יותר (שהרי בגדים נטולי "קסם" זולים הרבה יותר
מבגדים עם סגולות פלא, אפילו אם הבגדים "נטולי הקסם" יפים
יותר...)
אנא, טפלו בנושא בהקדם  -
מוקי
-------------------------------------------------------------------------------------

מוקי ידע שיועצי המלך מספיק נבונים, ואם הם לא יגיבו על דבריו
- הרי שכל אחד מהם הבין היטב את העוקץ רק שאינו מסוגל להגיב,
שהרי כל תגובה יכולה לשמש נגדו במהירות הברק.
קשר השתיקה נמשך והחריף עד מחנק.
וכך ממשיך סיפורנו לכיוון חמדה.
חמדה כבר עמדה על סף איבוד שפיותה.
כל אימת שמישהו היה משתיק אותה מחמת החשש, "שמא יחשדו בה שהיא
בעצם בורה", היא רק, "נדלקה", עוד יותר על הבורות של שאר אנשי
המדינה.
בשלב מסוים היא כבר התחילה להשלים עם זה שלא שייך להעמיד את
הציבור על טעותו, אבל היא ניסתה לפחות לסחוט שמץ וידוי ממכריה
האישיים, אלה ש"יש לה מילה איתם" אולי, ככה בארבע עיניים, אחד
מהם יודה שבעצם הוא לא רואה אף לא חוט על גוף המלך וכל מה
שהתלהב ביום התהלוכה היה רק כדי לנקות את עצמו בעיני חבריו...
אבל - כלום. אף מכר ולו הקרוב ביותר אליה - לא הסכים להודות
בשקר הלבן. ואפילו לא כטובה אישית למוקי ש(למרות שהיה מודע
לעובדה שכולם בעצם שקרנים) התחנן בפניהם ש"יעמידו פנים לרגע",
שחמדה צודקת ולו בכדי לשמור על שרידי שפיותה של אחותו... לא
עזר לו כלום היות וכל אחד פחד שלמרות שיאמר לחמדה את שבליבו רק
בארבע עיניים חמדה הרי לא תתאפק פעם הבאה שמישהו יפריך את
דבריה ותגיד ברבים, "הנה, אפילו X הסכים אתי ובשיחה בארבע
עיניים אמר לי שאני צודקת!"

אין לי איך לסיים את הסיפור בצורה שיותר תהלום את המציאות מאשר
הסיום הבא:
יום אחד, כשהגיע החורף, והמלך היה צריך לצאת לרחוב עם ה"בגדים"
החדשים הוא אמר ליועצים שלו "שמעו, רבותיי, הבגדים שקנינו בקיץ
שעבר לא מתאימים לחורף. עליי ללבוש משהו אחר כדי שיהיה לי חם
יותר בחורף." (וכולם הבינו בעצם שזה די מקפיא לצאת עירום בחורף
החוצה, אבל השתיקה נמשכה והתחילו הנהוני הראש לדברי המלך...)
ואז,  בתחילת החורף ניגשה אמא של מוקי וחמדה לילדיה ואמרה להם
"ילדים, מחר עושים שתייה לחיים לכבוד בגדי החורף החדשים של
המלך. הוא כנראה יפסיק מהיום ללכת עם הבגדים המופלאים שלו, אז
אני מבקשת מכם בכל לשון של בקשה, כבר עשיתם לי מספיק בושות,
הרבה מאוד חברות שלי הפסיקו לדבר אתי בגלל הדברים שאמרתם
ולמרות ש'יכול להיות' שדיברתם אמת - אני מתחננת בפניכם שתפסיקו
לומר אותה מכיוון שממילא לא ייצא מזה כלום, שהרי המלך מחליף
בגדים בכל מקרה..."
למוקי היה קל מאוד לקבל את זה. כי הרי מה שהוא ניסה לעשות כל
הזמן זה לא 'לשכנע את כולם שהם טועים והוא צודק' (את זה לא היה
צריך לעשות משום שידע שבסתר ליבם כולם מסכימים איתו ולא יצא לו
שום דבר אישי מזה שמישהו גם יוציא את זה מהפה - מלבד אולי הצלת
שפיותה של אחותו). הוא רק ניסה להלביש את המלך, נכשל בניסיונות
שלו, וכעת מטרתו הושגה.
המלך לבוש.
אמנם לא בדיוק בדרכים שהוא ניסה - אבל עדיין הושגה מטרתו ולכן
היה לו קל מאוד למלא אחר מצוות אמו לשתוק משך כל המסיבה, הוא
אפילו הגדיל לעשות ועשה את עצמו במשך המסיבה כאילו הוא מתפעם
מיפי הבגדים החדשים כאילו לא ראה מעודו בגדים מהסוג הזה (שאגב
באמת היו יפים בפני עצמם, שלא לדבר על יופיים ביחס ל"בגדים"
הקודמים...) הוא עשה זאת בצורה כ"כ בוטה בעיקר כדי שאף אחד
מהיועצים לא יעלה על קצה זנב דעתו להמליץ למלך לחזור ל"בגדים"
הקודמים בתחילת הקיץ הבא... אבל זה היה די מיותר כי התברר לו
למפרע שגם ליועצים היה עדיף שהמלך יהיה לבוש, ולא בגלל כבודו
של המלך אלא כדי למנוע מעצמם הישנות של פאשלות דוגמת "חוסר
הדיוקים" בנוגע לצבעי הבגדים וסוגם... (תכלת, צהוב, משי, צמר,
מה זה משנה - העיקר שכל זה כבר מאחורינו) הרי יועץ שייכשל
בלשונו ויזרוק צבע או תיאור שלא הולם את הבגדים כפי שהם
מצוירים בעיניי ה"חכמים" - עלול למצוא את עצמו למחרת מובטל
במקרה הטוב או מושלך לאריות במקרה הרע...
חמדה קיימה את מצוות אמה בדיוק כמו מוקי ואולי אף טוב יותר
ממנו, וזאת למרות הסבל הנורא שעברה (הן בעברה המנוכר והן בהווה
הצבוע) היא התנחמה בכך שבזאת (אולי) נסתם הגולל על הסיפור.
אבל מאז ועד היום מנקרת במוחה בקדחתנות השאלה שכבר כל ילדיה
שמעו עשרות ומאות פעמים:
"האם היועצים הם אלה שסימאו את עיני המלך והכניסו אותו למעגל
הקסמים הזה או שמא הם מלכתחילה אנשים תמימים שנקלעו למצב עקב
נפילתו בפח של המלך?
איך?
איך יכול המצב להתדרדר עד כדי אבסורד שכזה?"

עד כמה שידוע לי, חמדה החליטה שהמלך ייקח עמו את סודו לקבר
ואפילו אם תשמע שאי פעם המלך הודה בטעותו (בכך שסמך על יועציו
ה"נאמנים") - לעולם לא תדע חמדה אם זו הייתה התנצלות כנה או
סתם דרך לנסות להחזיר לה את שפיותה האבודה...
והאמת - זה כבר באמת לא אכפת לי.

המלך שלי - לבוש!

היצירה לעיל הנה בדיונית אך כל קשר בינה לבין המציאות אינו
מקרי כלל.
אין צוות האתר ו/או הכותב אחראים לנזק הנפשי שנגרם לחמדה, ולאי
הנוחות, עגמת הנפש וכיו"ב תוצאות ישירות או עקיפות שנגרמו למלך
ו/או למוקי בעת ניסיונותיו הנואשים לסייע לו.