אני מתגעגעת אליך,
אין לי דרך יותר ספרותית לנסח את זה.
תהיתי לי היום, האם אני ארגיש ככה תמיד?
דמות לא ברורה,
צל חולף,
עברת לי כמו רוח סערה בחיים
השארת אותי עם כל השברים.
ואני מנקה כל יום, שלא תחשוב שאני מתעצלת.
כל פעם שאני הולכת לייצב את התמונה האחרונה
אתה מתריע על בואך.
ואני אזקוף לזכותך, תמיד בצורה מקורית.
ואני שדודה לרגליך, בשנית, ובשלישית, וברביעית...
אני נתקלת המון בתהיות, מה בעצם יש בך?
אז אתה מצחיק אותי, קורה לי הרבה.
מבין אותי, אני לא מתרגשת.
אבל החיבוק הזה... משלים בי את מה שחסר.
החיוך הקטן, והחושף שיניים שלך, לא נותן לי להישאר אדישה.
המבט, העיניים שמסתירות אהבה לא ממוצה,
אני מרגישה שאני מסתכלת במראה.
אני יודעת שזה לא הסוף,
זה לא נועד להסתיים ככה,
זה בעצם עוד לא התחיל.
זה מוסכם על ידי שנינו, וזה מה שמצחיק
בזמן אחר, הייתי אוהבת אותך עוד יותר. |