ובחדר קול הדממה, ובחוץ שקט
השחר עולה, והרחובות שוב נקיים.
בפינה החשוכות של אלנבי קרני אור ראשונות חוצות את האפלה.
על חוף הים קרני בוקר מאירות את הגלים.
בעוד החול מתחמם לו, שלווה מוזרה מרחפת באוויר.
אין מקלט טלוויזיה דלוק ברדיוס של עשרה רחובות.
ואני לבד עם הגלים.
שום דבר לא משנה עוד, מהדורות החדשות עמדו מלכת.
פרחי בר מכסים את הקברים, וקנים מחלידים זרוקים בין הסלעים.
נרות נשמה דולקים נראים מהחוף באלפים, צפים על גבי אלפי גלשים
לבנים.
השמש מאירה על פני בעוד צלילי שקט נשמעים מהמוצבים.
מדים מקומטים זרוקים בכל פינה של הרחובות הישנים.
נשים מחבקות ילדים, וגברים את אהובותיהם.
החום מקיף אותי, כמעט כאילו הטבע עצמו מנסה לחבק.
אזרחים מבוגרים רצים על קו החוף מנופפים אחד לחברו.
ילדים משכימי קום משחקים בינות הגלים.
עלי זית מתנוססים מתחנות האוטובוס המתמלאות.
אוטובוסים מלאי אנשים יוצאים מזרחה, דרומה, צפונה, מערבה דואים
מעל הים.
העת הגיעה, השלום כבר כאן.