פעם ראשונה שזה ממש קרוב, קרוב מדי,

זה היה בלילה,
היא הייתה שם' לבד.
היא חיכתה שהם יבואו כדי שהיא תוכל ללכת.
לא הספקתי לבוא,
לא הספקתי להיות שם איתה בסוף,
והיא פשוט הלכה.

היא תמיד הייתה חזקה יותר מכולנו.
תמיד חיזקה,
תמיד אהבה,
תמיד נתנה הכל בשבילנו, בשביל כולם,
כולם הכירו אותה,
יפה,טובת לב ונאמנה.

היום עבר חודש שהיא כבר לא פה,
רק עכשיו אני מרגישה שהיא באמת לא פה,
הכחשתי,
העדפתי להכחיש,
תמיד יותר טוב לחשוב על משהו אחר.

ולחשוב שלפני שנה גרתי איתה,
הייתי אצלה, עזרתי לה,
לחשוב שלפני חודש ויומיים דיברתי איתה בפעם האחרונה.
היא כאילו ידעה שלא נדבר שוב,
היא אמרה לי "ביי",
בקול שלה, לא במילים.
הרגשתי את זה,
ניסיתי להכחיש.

הערכתי כל כך את החוזק שלך,
הערכתי אותך כל כך,
אני אוהבת אותך,
וזוכרת אותך תמיד.

תשמרי עלינו,
בבקשה.

ביי...