אלהים, אני כותבת לך מכתב,
מכתב תודה על ששלפת אותי מהתופת.

חסת עליי במלחמה,
אבל מיד אחר כך הקדשת לי את המלחמה הפרטית שלי,בשטח הפרטי
שלי.

אלהים, לקחת אותי ממקום שכמה חודשים אחר כך הפך לתופת,
אבל הבאת אותי לתופת הפרטית שלי.

אם לא בקרב בשטח, אז בקרב הפרטי שלי.

במלחמה הפסדנו.
אפשר לומר שבמלחמה שלי ניצחתי.
אפשר לומר,
אבל לא לגמרי.
אני הרי אף פעם לא אנצח לגמרי.

הרגשת הרצח,
החילול,
הכאב הפנימי,
כאב אינסופי,
משהו שלא ימחק מזיכרוני לעולם.

זה לא ניצחון.
ניצחתי - אבל לא ניצחתי.
התגברתי - אבל זה ירדוף אותי לעולם.

אין לי ברירה אחרת
אלא להשלים עם זה.
אולי במשך הזמן אני אלמד איך להשלים עם הגרוע מכל
ואיך ממשיכים לחיות בלי ליפול.

אבל כרגע
אני במצב של פאוס,
הכל דומם,
עצרתי הכל.
לא יכולה להשלים עם המוות הזה
כי משהו מת בי.
משהו, או מישהו,
חי- מת.

זה אף פעם לא יעבור - אני אצטרך ללמוד לחיות עם זה.

אז אלהים- אני מודה לך על הכל,
על כל הסבל שנגרם לי.
אני לא מרחמת על עצמי,
כי שלפת אותי מהתופת,
ממקום ששם הגוף שלי היה יכול למות,
אבל במקום זה העדפת להרוג את הנשמה שלי.

תודה שלא הרגת אותי אלהים.