|
בא לי לבכות.
להתעטף ברחמים.
להיכנס לבד למיטה, לבכות.
ללקק לעצמי את הפצעים.
בא לי לבכות.
שיראו. שירגישו.
בא לי להראות, להמחיש
שכואב.
אבל זאת רק אני שחיה,
נושמת וישנה עם הכאב.
כל נשימה הופכת כבדה.
כל הרגשה צורבת נורא.
בא לי לבכות.
כי אין לי משהו אחר לעשות.
זה לא מניע
ולא מונע
זה זה
וזה הכול.
אני והכאב
עוטף מכאיב ונוגע.
כי זה מה שיש לי
זה הכול.
כאב אחד גדול. |
|
|
- על מה את
מתחרטת?
"על המכנסיים
הלבנים ההם
מקסטרו. מאתיים
חמישים שקל
בשביל מה?
להיראות כמו
איזו ג'יי לו
מהשכונה עם תחת
בגודל מזרח
ירושלים".
- לא, משהו
משמעותי שעשית,
ואת מתחרטת
עליו.
"אה, אז מלחמת
יום כיפור".
(מתוך הראיון
האינטימי
והבלעדי עם איזה
אחת. בקרוב). |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.