אתה יושב מולי בספה הירוקה שקנינו ביחד
בטיול האחרון שלנו ברחובות תל אביב.
טיול מדהים.

אני, אתה וספר שירים של טשרניחובסקי
כמה אהבנו אז...
עכשיו אתה מפריח עיגולי עשן מהסיגריה שלך
מביט בי בעיניים חסרות מבט...
ושואל - את מבינה?
מה יש לי להבין?
איך אני יכולה להבין כאן משהו...
נמאס לך, פשוט נמאס לך
נמאס לך להתמודד איתי
נמאס לך לשאול את עצמך שאלות
לבחון, לחשוב.
אז החלטת פשוט לחיות את החיים
בלי שום תוכניות לעתיד
בלי חלומות.
בגלל זה התחלת לעבוד המון,
בכל דבר שרק ניתן, כדי שחס וחלילה הם לא יגיעו אליך בלילה
החלומות.
לא, אני שומעת את עצמי עונה.
אני לא מבינה איך אין לך חלומות, כשאתה עוצם עיניים
ומדמיין...
הוא קוטע אותי באמצע - זה בדיוק מה שאני לא עושה.
אני לא רוצה לדמיין. טוב לי עכשיו, אז אני נשאר בו. כאן
ועכשיו.
לא יכול להבטיח לך כלום, גם לא לעצמי.
ומה איתי? אני שואלת...
ובין עיגול לעיגול הוא עונה, את יודעת שאני אוהב אותך.
אוהב אותך יותר מפעמיים עזריאלי, יותר ממגדל שלום בחמישית...
הוא נותן לי נשיקה, והריח של הסיגריות עוטף אותי מכל כיוון.
אני אומרת לו שאני עייפה, ושנמאס לי
אני מרגישה שאנחנו חוזרים על עצמנו
שוב ושוב ושוב...
הוא מתחיל לסכם משהו תוך כדי צעידה במקום,
רק שתיים בלילה, הלילה עוד צעיר...

כן אני אוהבת, אני עונה לו כשהעיניים נעצמות
אבל חסר לי...
חסר לי החלום...