היא בוכה. היא לא בדיוק יודעת למה. אמצע הלילה, והיא ניסתה
להירדם אבל היא לא מצליחה, וכואבת לה הבטן והיא בוכה.
היא מרגישה לא טוב. כבר בערך חודש. אולי יותר, אולי פחות. אין
לה בדיוק תחושה של זמן בתקופה האחרונה. היא גם לא כתבה כבר
הרבה זמן, והיה כל כך הרבה מה להוציא, ובדרך כלל כשיש מה
להוציא היא כותבת. אבל היא לא כתבה. לא יודעת למה.
מוזר.
אז המצב הוא כזה - לא טוב לה. והיא מתוסכלת. ואז רע לה אפילו
יותר. וכל מה שהיא רוצה זה שהדברים כבר יסתדרו. והיא שוב
בוכה.
היא כבר כמה חודשים לא עובדת. מאמצע המלחמה בערך. בהתחלה זה
היה כי היא לא הייתה מסוגלת. ועכשיו - אולי גם. לא יודעת. אבל
היא כבר כל כך רוצה לעשות עם עצמה משהו מועיל. והיא לא מצליחה
למצוא עבודה נורמלית, וגם אין לה מוטיבציה לחפש. שזה כנראה
אפילו יותר גרוע. וגם פתאום היא קלטה שאולי דווקא עכשיו היא
כותבת כיוון שהיא מרגישה שאין לה למי לספר את זה ואיך לפרוק את
זה.
היא רוצה כבר לחיות באיזושהי שגרת חיים נורמטיבית, לעבוד, כשיש
לה זמן להיות עם חברים, להרגיש טוב ולא להיות כל הזמן עייפה או
עם כאב ראש או בחילה. ושהשיער יפסיק לנשור לה כל כך, ולהיות
כבר שמחה. ולהפסיק עם הדיכאון הזה והבכי והשריצה מול
הטלוויזיה.
היא רוצה שכבר יהיה לה הכוח לקחת את עצמה בידיים, או שלפחות
למישהו יהיה מספיק אכפת בשביל לנער אותה ולהכריח אותה כבר
לעשות משהו.
ולפעמים כבר פשוט כל-כך נמאס לה מהכל, ופשוט בא לה שמשהו בה
יקרוס.