New Stage - Go To Main Page

ש. א. נח
/
בשם האב

אין לו הרבה רגעים של לבד. אומרים שזה טוב. כשאתה לבד אתה
מתחיל לחשוב על כל מיני נושאים לא נעימים שהביחד נוטה להרחיק
אותך מהם. הוא לא באמת חושב ככה. הקשר עם הילה מתחיל קצת להעיק
עליו ועכשיו בחופשה האחרונה שלהם לפני הצבא היא קיבלה את החלטה
שהוא כל-כך פחד ממנה כל השנתיים האחרונות מאז שהעז לדבר איתה
ועם קצת דיבור יפה וחלקלקות שכל-כך אפיינה אותו גם להפוך אותה
לחברה שלו. היא חברת ילדות שלו, הוא מכיר אותה מגיל אפס, ממש
מגיל אפס, האמהות שלהם היו חדר ליד חדר בזמן הלידה ואנשים
מספרים שאם היית עומד בדיוק בין החדרים שלהן, היית שומע את
הצעקות כאילו מדובר באשה אחת היולדת במערכת סטריאו ביתית.
השעה, דרך אגב, הייתה 13:58. יום רביעי, ה-19 לאוקטובר 1988.
אז התחילה בעצם החברות שלהם.

נדב נורא פטריוט. זה משהו שחשוב שתדעו עליו. בשנה האחרונה הוא
קיבל את זה בצורה הכי חזקה שאפשר, מהמסע לפולין ודרך המלחמה
בלבנון הוא הבין בעצם את הנקודה מאחורי המשפט הכל-כך מלוקק,
"אין לנו ארץ אחרת". הילה לא הבינה את זה. הילה היא... איך
נאמר את זה בעדינות, ממש לא בקטע של הציונות. למען האמת אם היא
הייתה יכולה, והיא כבר אמרה את זה כמה פעמים, היא הייתה נולדת
מראש באמריקה או אוסטרליה או כל מדינה מערבית אחרת. המלחמות
האלה ממש לא בשבילה וזו בעצם הסיבה הכי משמעותית להחלטה שלה.
היא בורחת. היא עוד לא החליטה לאן אבל ברור לה שפה אין לה שום
סיבה להישאר. בעיקר שעכשיו הצבא לוחץ ועם הפרופיל שלה, הגבוה
ביותר שניתן לקבל, ויחד עם העובדה שהיא כל-כך לא מחוברת כך
שאפילו לא תוכל לשחק אותה דתייה, היא מרגישה כאילו לא נותרה לה
ברירה. הם התווכחו על זה כמה פעמים, פעם אחת אפילו לא דיברו
אחד עם השני במשך יומיים אבל נדב הבין שאין לו יותר למה
להתווכח ושהילה מקובעת חזק מידי בדעות שלה אז הוא פשוט ויתר.

היום היא טסה. היא תתחיל בארה"ב היא התקבלה למחנה של הסוכנות,
היא אף פעם לא הוסיפה את המלה "היהודית". זה נשמע לה לא נכון,
אולי אפילו גזעני. גם ההחלטה לצאת למחנה הזה התקבלה לאחר
שיקולים רבים של נטו יתרונות מול חסרונות. אז היא תהיה משויכת
ליהדות במשך חודשיים, אבל אחרי זה היא תהיה חופשייה להמשיך
בדרכה ולצאת לקרוע את העולם. "No more Israel for me..." היא
נוהגת לומר כל רבע שעה כבר כמעט חודש.

הוא בא להיפרד ממנה, זה ברור, הוא לא היה יכול לתת לה לטוס בלי
להגיד שלום ולקבל ממנה נשיקה אחרונה בטעם שהוא כל-כך אהב
וחיבוק שחימם אותו בדיוק לטמפרטורה שהוא היה מסוגל להירדם בה
כמו תינוק. זה היה יום קר, אולי אחד מהימים האחרונים של אותו
חורף, אמצע מרץ ועוד מעט מגיע פסח, ואיתו האביב.

הוא קיבל את החיבוק שלו, ואת הנשיקה, ואת כל תשומת הלב שהוא
יכל לקבל אם נתחשב בעובדה שהוא היה שם בחברת הוריה ושלושת
חברותיה הטובות ביותר. הוא ניסה להיות חזק כדי לתמוך בה
ובהורים שלה אבל נדמה היה שהיא ממש לא צריכה תמיכה ואמא שלה,
נו טוב בשביל זה אבא שלה פה. אז הוא בכה קצת, כשהיא נפרדה בפעם
האחרונה ועברה את השער לביקורת הדרכונים הוא כבר הרגיש שנאה
לכל מה שקשור לטרמינל ולעובדיו, לעולם התעופה ולדוד בן-גוריון
עצמו. בלילה, כשהוא הגיע הביתה, הוא בכה, הוא בכה שלושה ימים
שלמים ואז ביום הרביעי, הוא קם בבוקר, ונסע ללשכת הגיוס.

הוא יועד לצנחנים. למען האמת הוא יעד את עצמו הרבה לפני שלצה"ל
היה ברור מה הם הולכים לעשות איתו. הוא בנאדם מוכשר, אתלטי
ויפה תואר, מסוג החיילים שמצולמים לכרזות הקוראות ליהודי
התפוצות לעלות ולהתגייס. הוא יכל להגיע לכל יחידה מובחרת, אבל
הוא רצה 890. אבא שלו שרת שם במלחמת יום-הכיפורים. הוא סיים את
כל ההכשרות שלו ממש חודשיים לפני ונזרק לשטח. הוא עוד הספיק
להיפצע ולאבד עין, לפני שהשתחרר והמשיך את מסלול חייו בלימודי
רפואה. נדב ידע שהוא צריך להמשיך את דרכו. נכון הוא לא מת אבל
משהו בו נשאר שם, בחווה הסינית שבה איבד גם שישים מחבריו,
שישים אנשים צעירים ויפים שלא זכו להקים משפחה טובה כמו משפחתו
וללדת בן כמו נדב. הוא מעולם לא דיבר על זה אבל תמיד הרגיש קצת
אשם בשבילם.
את אשתו הוא הכיר בשנת 80. היא הייתה אחות בחלקה האורטופדית
בביה"ח סורוקה בבאר שבע, בה הוא עשה את ההתמחות. הם נישאו בשנת
82, ולאחר שש שנים של טיפולי הפריה סוף-סוף נולד לו בן. הוא
היה מאושר. אשתו פחות. היא יותר הרגישה הקלה על כך שהצליחה
לבסוף להגשים לבעלה את חלומו הגדול, בן זכר שיוכל להמשיך את
דרכו. גם את ההחלטה לחתום לו על טופסי ההסכמה לשירות קרבי היא
קיבלה בלב כבד אבל הרי בדיוק בשביל זה היא ילדה אותו, שימשיך
את דרכו של בעלה.

אבא שלו, דוד, היה בחור גדול ומסיבי, ממש לא אחד כזה שהייתם
מתחילים איתו ריב בפאב, אבל באותו יום הוא ממש לא הצליח להסתיר
את ההתרגשות שלו למראה בנו הקטן, למרגלות האוטובוס הגדול הזה
שייקח אותו עוד כמה דקות ללשכת הגיוס שם יהפוך לחייל, לוחם,
צנחן. הוא בכה. גם אמא שלו, דינה, בכתה, אבל הסיבות שלה היו
קצת שונות. היא בכתה מפחד. את דוד היא לא הכירה כשהתגייס וגם
לא כששכב פצוע על חולות סיני, אבל היא שמעה את הסיפורים והייתה
כבר בערך ב-15 טקסי זיכרון לאותו קרב, לאותה מלחמה נוראית. היא
לא יכלה לחשוב על האפשרות שהבן שלה, בנה היחיד, יפגע בצורה
כזאת, הרי רק אתמול היה זאטוט חסר אונים שישב בעגלה וחיכה
לבקבוק האוכל. קשה להאמין כמה מהר הוא גדל והפך לבחור.

מה עם נדב אתם שואלים? הוא לא בכה, אפילו לא התרגש. למען האמת
היה שם משהו אחר, הוא היה מוטרד. הוא קיווה שביום הגדול הזה
שלו, אולי הגדול בחייו עד כה, היא תהיה איתו ותלווה אותו
לאוטובוס. לבסוף הוא זה שנסע להיפרד ממנה ביום שללא ספק היה
הגדול בחייה והיום כשזה היום שלו, הוא לבד. ארבעה ימים הוא לא
שמע ממנה, זה בסדר, עם עצירות בברצלונה וניו-יורק היא בטח
הגיעה רק אתמול לבוסטון וייקח לה עוד איזה יום יומיים עד
שתתאקלם ותתפנה לשלוח לו מייל.

"בוקר טוב. כל האנשים ששמם מופיע בלוח מתבקשים לקחת את חפציהם
ולגשת לאוטובוס ברחבת החנייה." הוא הרים עיניים ללוח. ארבל נדב
היה השם הראשון בלוח האלקטרוני החדש. "בזמני עוד היו קוראים
אחד אחד במגאפון", השחיל דוד עוד עקיצה לעצמו על גילו המתקדם
בתחפושת של אנקדוטה משעשעת על העבר.

הוא לקח את התיק הקטן שהביא איתו, חברים שלו אמרו לו שלא צריך
להגזים באריזה, נשק לאמא, לחץ לחיצת יד גברית לאבא ועלה
לאוטובוס.

הוא רק ארבעה ימים בצבא וכבר יוצאים הביתה. הוא דיי מתרגש. לא
שהיה לו רע עד עכשיו, הוא אפילו נהנה, לפחות מהעובדה שהוא
חייל, שהוא לובש מדים. עכשיו הוא יוצא הביתה על מדים. כומתה
כמובן עוד אין לו והם בעצם אפילו לא התחילו את הטירונות עדיין
באופן רשמי אבל כשהוא ידפוק בדלת ואבא שלו יפתח אותה, בטוח
שהוא יפתח, אולי הוא ירגיש סוף-סוף שאבא שלו גאה בו.

לא היה קל להיות הבן של דוד ארבל, בטח לא הבן היחיד, בטח לא
אחרי שהוא עבד עליו במשך שש שנים. דוד היה שחקן כדורגל מצטיין
בקבוצת הנוער של מכבי חיפה, יחד עם ברוך ממן הם הלעיטו את
האוהדים והביאו את קברניטי הקבוצה להחליט תקדימית על העברת
משחקי הנוער לאצטדיון העירוני בקריית אליעזר עקב חוסר יכולת
לספק את צרכי הקהל. אפילו זומן פעם אחת לנבחרת הנוער למשחק
ראווה מול נבחרת כל העולם עד גיל 19, היו שם כמה שחקנים
מבטיחים, מישל פלטיני הצרפתי, פאולו רוסי האיטלקי וסוקראטס
הברזילאי, לאחרונה נכנסו שלושתם לרשימת 125 הגדולים של הגדול
מכולם, אדסון ארנטס דו נסימנטו, פלה.
בשביל הישראלים הסיפור היה שונה. כעבור חצי שנה הגיעו לגיל
גיוס ודוד וברוך קיבלו מיידית מעמד של ספורטאי מצטיין. ברוך
המשיך לשחק בקבוצה הבוגרת ואף היה חלק משמעותי מהקבוצה שזכתה
בשתי האליפויות הראשונות של מכבי חיפה ב-84 ו-85. דוד בחר לא
ליהנות מהמעמד והתגייס לצנחנים.

לאחר פציעתו פנה דוד לביה"ס לרפואה. במהלך השירות הלא ארוך
שלו, ראה דוד המון מוות ודם, לאחר מכן במהלך לימודיו בילה באין
ספור מחלקות וגם שם נדרשו ממנו כוח פנימי וחוזק לב בלתי נתפשים
והוא עמד בכל הדרישות ממנו בגבורה. כשפתח את הדלת לבנו נדב,
הוא בכה, שוב. כנראה שבאמת עם הגיל אתה נהיה יותר ויותר
רכרוכי. נדב עמד שם בערך דקה, אולי קצת יותר, בלי לפצות פה,
לאחר מכן כרך את זרועותיו סביב אביו, נתן לו נשיקה ורץ אל
המחשב.

You've got a new mail!

היי נדבדבון.
אתמול בערב הגעתי סוף-סוף למחנה, והיום אחרי שישנתי איזה 20
שעות בערך, יצאתי קצת להסתובב ומצאתי מחשב. אתה לא מאמין איזה
מדהים פה. אני נמצאת באמצע יער מטורף ויש לנו בקתה כזאת מעץ
באמצע שום מקום ומתקלחים פה עם צינור והאור היחידי שיש פה
בלילה זה מנרות או מהירח. הייתי רוצה לחיות פה ככה כל החיים.
מה אתה אומר?
אהה וגם האנשים פה בכלליות ממש אחלה. יש פה איתי שני ישראלים
שהגיעו יום לפני. איכסה איזה בהמות. בכל מקום הם קופצים ועושים
רעש אבל חוץ מהם יש פה מדריכים ממש סבבה ומחר כבר מגיעים
החניכים. אוף איך אני מחכה לזה! הבטן שלי קצת מציקה לי, יש לי
כאבים כבר מאז שעליתי לטיסה וגם הקאתי כמה פעמים. כבר צחקו עלי
פה שאני בטח בהריון. אל תדאג, כמו שאתה יודע אי אפשר להיכנס
להריון עם קונדום. זה בטח מהאוכל של המטוס.
אהה ותמסור דש לדוד ודינה
חייבת לזוז אבל מתה עליך תמיד
היללי


"קצת מוזר", הוא חשב לעצמו. "ממתי הילה כל-כך מתלהבת מלגור
ביערות ומקלחת בשטח? כשהיינו נוסעים לכנרת, הייתה לה בעיה
להשתין בשירותים ופתאום היא רוצה לגור ככה כל החיים שלה?" ואז
נדב שם לב למשהו מוזר אולי קצת יותר, היא לא שאלה על הצבא...
אפילו לא מילה אחת. היא הרי יודעת שהוא התגייס. באמת לא אכפת
לה?! נדב כיבה את המסך של המחשב ונזרק על המיטה. הוא נרדם.

-כעבור 4 חודשים-

היי היללי
לא דיברנו כבר מלא זמן, ממש מאז שסיימת את המחנה. טוב בטח אין
לך זמן כי את כל-כך עסוקה בלעשות לך חיים באמריקה. רציתי להגיד
לך שאני נורא אוהב אותך ונורא מתגעגע. אני מצטער שבזמן האחרון
לפני שטסת הייתי קצת מגעיל אלייך. לא הפסקתי לחשוב על זה שאת
עוזבת וזה עשה לי קצת אנטי ממך. אני יודע שלא הייתי בסדר ואני
מקווה שכשתחזרי נוכל לחזור להיות כמו פעם.
רציתי לספר לך שסיימנו טירונות אתמול ולפני שלושה ימים היה לנו
טקס השבעה בכותל. אבא שלי שוב בכה, אני באמת לא יודע כבר מה
קורה איתו. מספרים עליו שהוא לוחם, שהוא רציני, אבל כבר ארבעה
חודשים הוא לא מפסיק לבכות, אפילו בסרטים!
מחר אני יורד עם החברה לאילת לרגילה הראשונה שלנו. קיבלנו רק
עד יום חמישי כי מתחילה הקליטה לאימון מתקדם אז אנחנו יורדים
מחר ועולים חזרה לבסיס ביום חמישי. זה מדהים כמה מהר אפשר
לרכוש חברים כשאתה בצבא. באמת שהחברה בבית כבר פחות ופחות
חסרים לי במשך השבוע שבועיים או שלושה שאני בבסיס.
האמת היא שהבנאדם היחיד שחסר לי זו את. הלוואי שתחזרי כבר
אל האינסוף ומעבר לו... בשבילך
אוהב, נדבדבון



שלום נדב.
כל הכבוד לך על כל הקטע של הטירונות. באמת שתמיד ידעתי שזה קטן
עליך. אני גם מקווה שדוד ודינה בסדר, שמעתי הרבה סיפורים עליהם
מאמא ואבא אבל האמת היא שגם איתם לא דיברתי מלא זמן. טוב אני
אפסיק ללכת סחור סחור. המטרה האמיתית של המייל הזה היא להבהיר
לך משהו שככל שתשלים איתו יותר מהר ככה יהיה לך יותר קל, אנחנו
כנראה לעולם לא נחזור להיות כמו פעם, אני לא חוזרת. אני לא
חושבת שיש בנאדם בעולם שמכיר אותי יותר טוב ממך ושיכול להבין
אותי יותר טוב ממך. הבריחה הזאת שינתה אותי ממש. בפעם הראשונה
בחיים שלי אני מרגישה שאני הילה ולא ישראלה או יהודית. פעם
ראשונה אני יכולה לחיות איך שבא לי בלי שום עם או מדינה שמונחת
לי על הכתפיים ואני פשוט מאושרת מזה. אני מנסה לחשוב על דרך
להגיד את זה יפה אבל אני פשוט לא מוצאת. אני שונאת כל דבר
שקשור למדינה הזאת ולעם הזה שמסרב בכל תוקף לחבור לכפר הגלובלי
המדהים הזה שנרקם מסביבו. והאמת... כשאני קוראת את מה שאתה
כותב לי על הצבא בכזאת גאווה זה גורם לי להתחיל לשנוא גם אותך.
זאת הסיבה האמיתית שאני לא עונה למיילים מאז שסיימתי עם המחנה.
מאז שסיימתי להיות מתויגת.
יש עוד פרט קטן שאני חייבת לך, יש לי חבר. הכרתי אותו שלושה
ימים אחרי שהגעתי לניו-יורק ואנחנו אוטוטו חודשיים ביחד.
קוראים לו תאופיק והוא בן 25. אתה בטח מתעניין מה זה השם הזה
אז הוא נולד בסוריה והיגר לבד לאמריקה בגיל 18 (מזכיר לך
מישהו/י?) אבל כל זה לא משנה. מה שחשוב זה שטוב לי איתו
ושבחיים שלי לא הרגשתי כל-כך שלמה עם מישהו. אהה ואל תדאג לי,
הוא הבטיח לי שהוא לא חוזר יותר לסוריה בחיים.
סלאם,
הילה


Reply

היי הילה
זה נורא לא מתאים לך כל זה. קחי לך את הזמן ותחשבי קצת. אני
בטוח שתתעשתי.
אוהב, נדב


BLOCKED!!

"שלום, אני נדב. זה בעצם הסיפור שלי שלב אחרי שלב. אולי חסרים
כמה פרטים מינוריים כמו העובדה שאחרי אימון מתקדם יצאתי לקורס
חובשים ונהייתי חובש בגדוד 890 ממש כמו אבא זכרו לברכה. אחרי
קורס קצינים הועברתי לקריה לתפקידי מנהלה והשתחררתי בשנת 2014
לאחר ארבע שנות קבע. היום אני בן 38, רופא במחלקה אונקולוגית
וחוקר את מחלת הסרטן בבית החולים שיבא - תל השומר.
כשעשיתי את הסטאז' הייתי בצוות שטיפל באבא שלי, משהו שלא נאמר
עליו זה שאחרי הפציעה הוא שקע בדיכאון עמוק והתחיל לעשן כמו
קטר, שתיים ולפעמים גם שלוש קופסאות ביום. זה היה רק עניין של
זמן עד שהסרטן יתקוף אותו. מהרגע שגילו לו סרטן בריאה עברו רק
מספר חודשים מועט עד שהוא נכנע למחלה והיום אני יתום כבר 9
שנים. אמא שלי השתגעה לגמרי, היא לקחה מאוד קשה את האובדן של
האדם היחיד שהעריצה בחייה והיום היא מאושפזת בבית החולים
הפסיכיאטרי בשער מנשה. מה קורה איתי? נו מה קורה? אני לבד. מאז
שהילה עזבה לא ממש הצלחתי להיפתח לבחורות. אתם צריכים להבין,
אני הכרתי אותה 18 שנה, נתתי לה את הנשמה שלי ואז ברגע אחד
גיליתי שלא הכרתי אותה בכלל. שכל השנים האלה חייתי בשקר. חברים
שלי אומרים שהגיע הזמן להתגבר, גם הרופא של אמא אמר לי את זה
לא פעם, וניסיתי, באמת שניסיתי אבל שום דבר זה לא זה. אני
איבדתי את אהבת חיי ואם זו אשמתי או לא זה כבר ממש לא משנה.
נועדתי להיות לבד."

הוא ישב בחדר הרופאים, השעה עכשיו 11:47, כמעט אמצע היום
ונשארו לו עוד ארבע ורבע שעות למשמרת. אם לא יקרה שום דבר
מיוחד הוא יגיע הביתה בסביבות חמש, ידליק את הדוד, ישתה קפה,
ובשש כבר יהיה אחרי מקלחת. אולי זו הזדמנות טובה לצלצל לדנה.
הוא קיבל את הטלפון שלה כבר לפני שלושה ימים מקובי, מנהל
המחלקה. היא החברה הכי טובה של אשתו. בת 35, בחורה יפה ומושכת,
לפחות על פי התמונות שראה. אלא שמאז יום שבת הוא לא ממש מצא
זמן לאכול, אז בטח שלא לצאת לבליינד דייט. אם לא יקרה שום דבר
מיוחד, בתשע הוא יאסוף אותה וייקח אותה לאיזה מסעדה טובה. אם
לא יקרה שום דבר מיוחד, אולי הוא יזכה סוף -וף אחרי 20 שנה
לחגוג את היומולדת שלו בחברת בחורה.

הוא שקע בהרהורים ולא שם לב שהשעה כבר 12:00 וההפסקה שלו
הסתיימה. הוא קם מהכורסא, זרק את הכוס החד פעמית שעד לפני כמה
דקות הכילה בתוכה קפה שחור חזק ומעורר, ועשה צעדיו לכיוון
הדלת. אם לא היה קורה שום דבר מיוחד הוא היה יוצא בחזרה למחלקה
האונקולוגית ומתחיל את ארבע השעות האחרונות במשמרת שנמשכה כבר
שלושה ימים.

"מיד תחל מהדורת חדשות מיוחדת", אמרה הכתובית שרצה על המסך.
הוא הבין כבר מה קרה. כל מה שהוא יכל לקוות, עם כל הרוע
שבמחשבה הזאת, שהמחבל של היום התפוצץ בירושלים או חיפה או
נתניה. רק לא תל אביב, בבקשה, זה היומולדת שלו...
"צהריים טובים. כאן יונית לוי במהדורה מיוחדת", מי היה מאמין
שפעם הבחורה הזאת הייתה אולי המושכת בחדשות ערוץ 2. היום כשהיא
בת 50 היא רחוקה מלהזכיר את אותה עלמת חן מתחילת שנות ה-2000.
" לפני מספר דקות התפוצץ מחבל מתאבד בתחנת הרכבת מרכז בת"א.
כוחות זק"א ומד"א החלו בפינוי הגופות והפצועים. עוד לא ברור
גודל הנזק".

הוא לא מאמין שזה קורה לו! עוד מחבל בן זונה שצריך לתלות את
אבא ואת אמא שלו בכיכר המרכזית של עזה. איזה גנים יש להורים של
מחבל מתאבד שהחיבור ביניהם יוצר אדם שרואה במותם של אחרים יקר
יותר מחייו שלו?
הפצועים מתחילים לזרום לבית החולים ולאט לאט מתבררת עוצמת
הפגיעה. עד כה, כשעה לאחר האירוע, כבר הגיעו שבעים ושניים
פצועים, בכל הדרגות, ואנשים עוד ממשיכים להגיע. הוא עבד באותו
יום עד 2:30 בלילה, טיפל בעשרות פצועים מתוך 152 הפצועים
שהגיעו לביה"ח וזאת בנוסף ל-67 הרוגים. הפיגוע הכי גדול שנעשה
אי פעם בתוך תחומי מדינת ישראל. במשך 14 וחצי שעות הוא צעק
וקילל את המחבל, את הארגון ששלח אותו ואת אמא ואבא שלו. בעיקר
את אבא שלו. ברגעים האלה הוא חשב על החינוך שהוא קיבל מדוד
והרגיש את דמו רותח בעורקיו. למה לערבים האלה אין כבוד לחיים?!
למה האבות לא מחנכים אותם לשיווין ואהבה אלא להרג וקטל?!
הוא הגיע הביתה בשעה שלוש ורבע. היומולדת שלו נגמרה כבר לפני
יותר משלוש שעות ואף אחד עוד לא אמר לו "מזל טוב". הוא הרי לא
היה זמין כל היום. אמא שלחה לו פרחים למחלקה אבל מכיוון שהיה
כל היום בטיפול נמרץ אפילו לא הספיק לקרוא את כרטיס הברכה.
הוא נכנס הביתה מבואס ורותח, דפק באגרופו על המפסק של הדוד,
זרק את עצמו על הספה והדליק טלוויזיה בניסיון להירגע קצת מהלחץ
של 96 השעות האחרונות. הוא זיפזפ ונתקע שוב על ערוץ 2, עוד
מהדורה מיוחדת.
אותו משפט קבוע ובנאלי שנשמע כבר יותר מעשרים שנה, "לילה טוב.
כאן יונית לוי במהדורה מיוחדת",
הוא עצם את עיניו וניסה להירגע. "לפני מספר דקות התקבלה לידי
המערכת אותה קלטת סטנדרטית שמקליט כל מחבל מתאבד לפני יציאתו
לפעולה." בדרך כלל בשלב הזה הוא היה מזפזפ לערוץ ביפ ומנסה
לשקוע בשידורים החוזרים של סיינפלד וחברים, החח איך שפעם ידעו
לעשות קומדיה, אבל משהו במחבל הזה עצר אותו, משהו משך לו את
העין, חישמל ושיתק אותו. הוא היה דומה לו בצורה מדהימה. "אני
נאדיב חלבי," מוכר לו קצת השם. "בנו של תאופיק חלבי הקדוש",
איפה הוא שמע את השם הזה?! "שערק ממולדתו הקדושה סוריה לאמריקה
הגדולה כדי לקבל יד חופשית ולפגוע ביד רמה באויב הציוני, ובנה
של האלי חלבי, יהודיה וישראלית לשעבר שבאה בדתו של הקוראן
הקדוש. יוצא למות מות קדושים על שחרור ארצנו הכבושה." משהו
נשמע לו מסריח. "ביום הולדתי ה-20. 19-10-2027" רק אז הוא
פתאום נזכר, הייתה את הפעם ההיא בצימר בצפון, זה היה בסביבות
ינואר, כשהילה התקבלה למחנה והם יצאו לחגוג את זה. הם לקחו
איתם הכל, כל דבר שהם יצטרכו או עלולים להצטרך, הם שכחו
קונדומים, הילה הייתה בהריון...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/8/07 22:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ש. א. נח

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה