[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קטי סמך
/ Tulips & roses

הוא מגיע עם וורדים, ואני מגיעה עם חיוך שכביכול אי אפשר
להוריד לי מהפנים. אבל ברגע שאני רואה את זר הוורדים הזה,
ואותו מהלך ברגל לפגוש אותי ושום זכר לרכב שלו בסביבה, אני
מבינה שהרכב עדיין במוסך וכנראה הוא לא הייה מוכן בצהריים כפי
שהבטיחו לו. ואני יודעת שברגע הזה אני צריכה לחשוב על 'איזה
בחור. איזה מדהים. ככה הוא מביא לי זר וורדים, בלי קשר לשום
אירוע. אין פה יומולדת, אין פה חג, אין פה אפילו תחינה לסקס
שהרי כבר הייתי מזהה את הקריאה בעיניו ולא רבנו כפי שאני
זוכרת. איזה בחור. איזה מדהים.' אבל כל מה שאני יכולה לחשוב
עליו הוא 'אנחנו עוד רגע נכנסים לקולנוע, הרי קבענו לראות את
הסרט ההוא. ולאן לעזאזל אני אשים את הזר הזה עכשיו?!' אבל
מאחורי כל הזעם הלא מובן הזה שורר קול קטן שאומר 'איזה
חמוד,י'אללה.'

והוא ניגש עם הזר, ואני ניגשת עם חצי חיוך ומנשקת ואוהבת אבל
מכריחה אותו להחזיק את הזר כי "תהייה ג'נטלמן ותחזיק את זה
לרגע." ואז הוא נשאר עם הזר ביד לשאר הערב. ואז אנחנו נכנסים
לקולנוע, המוכר מפלרטט ואני מחייכת, והוא עומד עם זר ביד אחת
וביד השניה אוחז לי ביד ואומר "הנה, אנחנו לכיוון הזה."

הסרט מסתיים אחרי שעה וקצת, והוא עדיין עם הזר ביד ואני חסרת
חיוך כי הסרט הייה אכזבה מהאכזבות הקשות. יש מצבים, שלפעמים
אני אוהבת לראות סרטים גרועים רק בשביל הצחוקים המתלווים עם
הבנאדם שאתה רואה אותו איתו והנוסטלגיה שעולה כשאנחנו נזכרים
ואומרים "זוכר את הסרט ההוא. בחיי, קיאנו ריבס לא יודע לשחק
בגרוש." אבל במקום, הסרט הייה גרוע, אתה לא היית מצחיק ורק
אמרת שהוא ממש מצא חן בעינייך ואפילו לא השחלת נשיקה בין
קטעים. איזו אכזבה.

הוא מוציא את חפיסת הסיגריות שלו ואני חושבת לעצמי 'רעיון טוב.
הפוגה.' ואנחנו יושבים על המדרכה מחוץ לקולנוע, מעשנים
ומסתכלים על התנועה. הוא מעשן בצורה הגברית הזו, כשהסיגריה לא
תקועה בין קצות האצבעות אלא לקראת האמצע שלהן. וזה גורם לי
לחייך שוב, כי אני מביטה בו יושב לידי על המדרכה, עם יד אחת על
הברך עם כל העוצמה הגברית שבדרך העישון שלו וביד השניה זר
הוורדים שלנו עדיין אחוזה בין אצבעותיו. האספלט קהה והרחוב
שורר בשקט, אפילו שעוברים אנשים לידנו הם שותקים כאילו שכל
העולם כבר לא מוצא על מה לדבר ברגעים האלו,אפילו אנחנו לא
אומרים שום דבר ;הוא שותק ונינוח בזמן שהעשן מלטף את שפתיו
ואני מעשנת בסערה, שאיפות קצרות ונשיפות עצבניות; אני לא יכולה
יותר.אני רוצה לצעוק, אני רוצה לצעוק.

הוא מדבר כלכך בשקט פתאום, ואני לא שומעת שום דבר למרות הדממה
הלא מובנת, ואני רוצה לצעוק. ובמקום, אני פשוט אומרת שהלוואי
שתתרחש מולנו עכשיו תאונה, הלוואי שנהייה עדים ונצטרך להעיד
בפני שופט, הלוואי שמשהו יקרה. והוא מביט בי בבהלה, לא באמת
רוצה להבין למה אני אמרתי את מה שאמרתי, ואולי בליבו גם הוא
רוצה שמשהו יקרה אפילו אם יהייה הדבר הכי נוראי שבעולם אבל זה
יהייה הדבר הכי נוראי שבעולם שהוא רק שלנו. ואני קמה, והוא
שואל "לאן את הולכת?"

אני רוצה לצעוק. אני לא יכולה, לנבול ככה, על המדרכה הזו איתו.
"אני ורד, ואתה צבעוני, שנינו בכד אחד לעולם לא יהייה. אני
פשוט לא יכולה, לנבול ככה כמו הוורד שנובלת כשהיא באותו כד עם
הצבעוני,אני צריכה וורדים לידי, אני לא רוצה לנבול. ואיתך אני
נובלת כלכך מהר." אני צועקת, כל האיברים הפנימיים שלי אדומים
מרוב לחץ ועצבים. אני צועקת על עצמי, עליו ואף אחד לא שומע את
זה והצעקות ממשיכות בכל רגע נתון, ואני לא יכולה להפסיק.אני לא
יכולה להשתיק אותם; לא עכשיו, לא איתו.

ובמרחק של כעשרים מטר מאיתנו אני שומעת חריקות ושני רכבים
מתנגשים אחד בשני, הראשון מצליח לעצור טרם הפגיעה ורק מסתחרר
מעט והשני במהירות מקבל התנגשות שניה אחרי ההתנגשות ברכב
הראשון ומסתחרר להתנגש בעמוד הקרוב. והצעקות שלי נחלשות, אני
שומעת את העולם בבירור יותר, אני שומעת את הנשימות הכבדות שלו
ואת הפאניקה שחותכת את האוויר כמו הסכין הכי חדה שאי פעם
ראיתם.

הוא משחרר את האחיזה שלו מהזר, והוורדים מתנגשים באספלט עם קול
חרשי, פעורי פה שנינו בוהים בקהל המתאסף מסביב למקום והשקט
ששרר פה לפני רגע התמלא ברעש של מכוניות וצעקות והרבה בכי,
כלכך הרבה בכי. אני מביטה בו ורואה איך המבט שלו נע בין איש
לאיש לראות מה יקרה הלאה,מה הגורל יפיל על האנשים כעת ואני
מתיישבת שוב, עם חיוך חצי עצוב חצי מסופק על הפנים, מנשקת את
שפתיו ושנינו פולטים מן גיחוח של צחוק הגורל מבלי לשים לב
אפילו. הוא משעין את מצחו למצח שלי ואומר "בואי נתקרב, בואי
נראה כמה נזק גרמת", הזר נשאר שם על האספלט לכל אדם למצוא אותו
או סתם להרקב בזמן שאנחנו פוסעים לאט לעבר קהל האנשים והוא
אוחז לי ביד חזק שלא אעלם לו בין זרם האנשים. והצעקות שלי
נפסקות, הגוף שלי שלוו ואני שומעת בחדות את כל מה שקורה מסביב
כמו שאף פעם לא שמעתי.

ובזמן שאנחנו מתקרבים למתרחש והיד שלי קפואה מהקור שבחוץ אבל
אפילו לא חושבת לרגע להרפות כדי להכניס אותה לכיס של המעיל,
אני חושבת לעצמי 'איתו אולי אני נובלת מהר, אבל עד כמה באמת
עדיף לנבול לאט, או, לא לנבול כלל?' והחיוך שנעלם שב ועולה
לשפתיי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז זה הזמן
להגיב:
סלאנג הטנקיסטים
המתיחס לחיבור
חפצים אל הטנק
ואיבטוחם, אשר
אומץ גם על ידי
חיילי החי"ר
ביחס לאפודים
הוא 'שבצור',
ולא שפצור.

בלשן מפקדת קצין
שיריון ראשי


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/8/07 10:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קטי סמך

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה