אני כל הזמן חושבת לעצמי
מה יקרה אם אראה אותך שוב.

אם במקרה, אלך שם באיזור
ופתאום איתקל בך מולי.

לא אדע, לא אדע אם לבכות
או לצחוק
אולי אתעלף
אולי פשוט אתחיל לרוץ מבלי לחשוב דבר.

אני לא יודעת,
אני מדמיינת אותך מולי עומד
עם החיוך המתוק שלך
והעיניים, העיניים המטביעות שלך שידעו כל כך לכבוש אותי
כל פעם מחדש. כל פעם.
ואתה בהלם, לא תכננת להיתקל בי
ואני עוד יותר, עומדת, לא זזה.

ובסוף?
בסוף, אחרי כמה דקות,
אתה מתקרב אליי לאט ובשקט
ואני מרימה את ראשי למעלה בגלל הגובה שלך
ומהפחד לנתק אתך את המבט הזה שלא עוזב.

אז אתה שולח את ידיך ומחבק אותי
חיבוק ארוך
הכי ארוך שיש.

חיבוק אמיתי
כזה שיגיד לי שהתגעגעת אליי
כזה שיגיד
שלא תעזוב אותי יותר בחיים
כזה שיגיד
שאתה אוהב אותי
גם בלי המילים.

ואני כמוך
אשתוק
ואחזיק אותך חזק חזק בזרועותיי
ואזיל דמעה קטנה בשקט
מבלי שתראה
ובמבט אחד אל תוך עיניי
אתה תראה,
שכבר הפכת להיות חלק בלתי נפרד,

ממני.