אם היה לי גרזן, הייתי מניף אותו באוויר ובתנועות מהירות חורץ
את גורלם של רבים מהיושבים בעיר שכל כך רציתי ללון בה דרך
קבע.

הולך נמרץ, תר אחר מה שיעשה לי טוב, שמתי פעמיי אל עבר החנייה
ונכנסתי לאוטו. דרוך במכשיר ניווט ובתו נכה, האחד כדי להגיע
לכל מקום והשני כדי להחנות בכל מקום, יצאתי לדרכי.
הרדיו משמיע צלילים מלאי תקווה, שירים שאתם הדרך נמתחת והנה
אני ניצב בפני מבוי סתום. הסוף ידוע מראש והמטרה אינה מקדשת
שום אמצעי.
כמו בסצנה מבוימת מתוך סרט דל תקציב, בדיוק בשעה שהבחנתי במלון
החדש בפינת שדרות ירושלים ובן צבי הטלפון שלי הראה את המספר
רווי האפסים הזה שמעיד על שיחה נכנסת מחו"ל.
בשארית האלגנטיות שנותרה לי העמדתי את הרכב בצד הכביש עם איתות
מתאים ועניתי לשיחה. בצד השני רטט קול גברי ונמרץ למדי. "אני
עומד על יד המזרקה", גיבב במבטא כלל לא מחשיד. הפניתי את מבטי
אל עבר המקום שממנו עלה קול רשרוש המים ואז הצטרפה לקולו של
הגבר הזר גם דמותו. הכוונתי אותו אליי. חככתי בדעתי אם לצאת
מהאוטו, לעשות היכרות כמו שצריך ביני ובין הגבר שלא הכרתי,
והחלטתי שיותר בטוח בפנים.
הוא לחץ את ידי לחיצה מנוסה ומדויקת ונכנס לאוטו. מיד הפכה
אותה לחיצת יד לליטוף מפתיע במיניותו בדרך לחנייה. כישורי
החנייה, כמו כישורי הנימוס שלי, תמיד היו מעולים.
במעלית הספיק לספר לי בשלוש שפות, רק שתיים מהן הבנתי, מה הוא
עושה בארץ ולכמה זמן יישאר. כשנפתחה הדלת נגלה אל מול עיניי
חדר לא מרהיב ומרפסת שצפתה ליפו ושיפו צפתה אליה.
לפני שהספקתי להחוות דעתי על החדר, הוא חלץ את נעליו, פשט את
חולצתו, התיר את הקשר שבמכנסיו, וכיבד אותי בנוכחות מעורטלת
למדי.
אין ספק שאהבתי את זה, אך לא התרגלתי לזה. עד שהספקתי להתרגל
לרעיון כבר הודרכתי באיזו מגבת להשתמש בזמן שאני מתקלח.
בזמן שעישנתי את אכזבתי מהזיון נתמלאתי חיבה לעצמי על הגיוון
שהכנסתי לשבוע העמוס שלי, וכמעט שכחתי שאני עדיין עומד במרפסת
של הבחור האוסטרלי/בריטי/ישראלי/צרפתי שהגיע לביקור מדובאי.
הביקור היה קצר והשיחה קולחת. את הגלבייה הוא תלה לייבוש רגע
לפני שהלכתי. בחליפה הבחנתי כשנכנסתי. את הקשמיר הציע לי כמתנה
ואני בטיפשותי סירבתי.

אם היה לי גרזן, הייתי מצטייר כמטורף, אבל אז לפחות היו מנחשים
מי אני באמת וצודקים.