אני יושב בקצה של גג לבד.
בניין גבוה, רוח חלשה מפרידה את השערות שלי אחת מהשנייה.
שקט פה, שקט מדי.
לא יזיק למקום קצת מהרעש שיש בתוכי, רעש שמוסתר בשכבה ענקית של
שקט, רעש שהסתרתי כל כך טוב עד כדי כך שאפילו אני לא מצליח
להגיע אליו. לפעמים הרעש מקבל כוחות ואז אני מרגיש אותו בועט
מבפנים, ממש כמו עובר ברחם של אישה. אז אני שם פיסת בד על
הראש, שלא יראו, שלא ישמעו, שאני לא אשמע.
אני לא אוהב שמתקרבים אליי יותר מדי, מפחיד אותי.
היא לא תמיד מבינה את זה.
אני אוהב אותה, באמת שאני אוהב אותה, למען האמת היא היחידה
שגורמת לי להרגיש ככה.
היא לא מאמינה לי, שלא תאמין.
איש המיסתורין היא קוראת לי.
איש מסתורין? אני בסה"כ אדם שלא נותן לרגשות להשתלט עליו.
מבט מיוחד? זה בסה"כ הפרצוף שלי.
בעל נוכחות? זה רק הגובה שעושה את זה.
ביטחון גבוה? זאת האדישות כלפי הסביבה שפיתחתי.
אהבה עצמית? זה יותר השלמה עם עצמי וחוסר אכפתיות.
"אני לא מי שאת חושבת שאני! רדי מזה!"
בא לי לצעוק, אבל מי ישמע אותי מגובה כזה?
חוץ מזה, חבל להרוס את השקט שיש כאן,
המקום השקט היחיד שנשאר בעולם.