הכל מסתכם בריק הזה, שמתפשט וממלא את הכל. ו-ההכל הזה נראה
גדול יותר מהמציאות, למרות שהמציאות נשברת לחתיכות קטנות.
מה שנותר לעשות זה רק ליפול,
ליפול ולנוח.

'תסתכלי מלפנייך, מה את רואה?'
'אני חושבת שאני רואה את אינסוף. כן, זה שם מאחורה, אינסוף'.
המטרה הזו שנהייתה לקודש, להגיע עד למרחבי אינסוף, למקום שכולם
מסתכלים עליו בתמיהה. כי אינסוף הוא נצח, ונצח לא נגמר. אולי
ככה אלך לאיבוד בתוך ההמון של מחר, והמון סימני שאלה. כי חופש
הוא נטל, אז אולי אני חופשייה כבר.
אם נצח לא נגמר, אז למה אני נופלת ונגמרת לאט לאט, מתקלפת
לשכבות של דמעות. חוסר משמעות הוא חוסר ודאות, אז אני אפסיק
לחפש משמעויות, כי אני לא יודעת כלום. תנסו להגדיר כלום, הכלום
שאתם רואים זו אני, ללא הגדרה - כל המילים החסרות למשפטים
נעלמים.
עוצמות ההוכחה נעלמות, ואני נשארת חסרת משמעויות בחוסר ודאות,
עם הרבה חזרות.
אולי כדאי שאאסוף את עצמי ואלך, רק כדאי שאמהר כי -
ערמות של אינסוף עומדות לפני.