לא לתת לעצמי, רגשות, רגשות, מנסה שוב לקום, הידיים שלי
מחליקות מהסולם, אני נופל לאחור, לתוך אפלה דוממת, לא מבין את
עצמי, ואף אחד לא מבין אותי, מבין את כולם, יודע מאיפה הם
באים, יודעים לאן הם הולכים, ושוב הדמעות פשוט לא יוצאות!
מנסה לשכוח הכל, אבל אני לא רוצה להוציא אותך מהראש שלי, את
שם, ואני שמח שאת שם, כי היית היחידה שהייתה שם, רק אני אבקש
את מה שביקשת ממני, אל תלכי, אל תעזבי אותי לבד, אני מפחד,
קוצים, חתכים על הידיים, כבר כואבות לי העיניים, הגרון צורב,
הלב מתפוצץ, והגב מצולק, תקום כבר!!!
אני לא יכול לבקש ממך יותר מדי ואני כן מבקש יותר מדי, אני לא
רוצה שתוותרי על שום דבר שיש לך בשבילי, כמו תמיד, אכפת לי רק
מזה שתהיי שמחה, זה התפקיד שלי, תחייכי, בשבילי, תחייכי,
בשביל שהעולם יראה את החיוך שלך.

שוב נשמט לרצפה, טעם חלוד של דם וחוסר אונים, מנסה שוב לקום,
להסתכל מסביבי, רואה חשכה כמעט ומוחלטת, תצאו משם! המקום הזה
שלי! כואב לי הראש, הרגלים היחפות שלי פצועות וחרוכות, מנסה
לרוץ חזרה או קדימה אבל החומות גבוהות מדי, מתנשאות לגבהים
עצומים, את האדמה מחסה ערפל סמיך מעשן של סיגריות, תחזיר לי
את זה!!! העיניים שלי נאבקות, נרדמות שוב, אך הדמעות יישארו
לתמיד ערות.
החלום הזה, החלום הזה שלכם, זה הסיוט שלי.

כולכם! אתם רואים אותי?! כי אתם כל הזמן מסתכלים עלי, זה לא
נכון! תעזבו אותי בשקט! העיניים שלכם כמו סכיני גילוח על כפות
הרגלים שלי, האוזניים שלי לא יכולות יותר, העיניים שלי לא
מסוגלת להחזיק עוד, הידיים שלי לופתות את הענף שנשבר אט אט,
תהום, חשכה, בדידות וחיבוק אחד, כותב, זה כל מה שאני עושה,
אני והעט, פוגע בדף החלק הזה, פוצע אותו, גורם לו לדמם מילים,
אני מרגיש את הדף שלי נרטב לאט לאט, נהיה יותר ויותר כבד,
תצאי לי מהחיים! אתם לא מבינים אותי, אתם לא תבינו אותי, וזה
גם לא יהיה אכפת לכם, יפי נפש, אשליות! אולי הגיע הזמן
שתסתכלו על עצמכם במקום על אחרים.

צעקות, צלקות, מלקות ומכות... דמעה... אף פעם לא ידעתי איך
להגיד לך את זה, את הבנאדם הכי מדהים שפגשתי בחיים שלי, הבנאדם
שבאמת הייתי יכול להגיד שאני אוהב בכל כולי, ובנאדם שאני מבין
שאוהב אותי ומאמין בי, שכמעט ולא היה לי דבר כזה, גרמת לי
להבין שאולי אני באמת בסדר, איפה מחפשים? יש לי כל כך הרבה
דברים להגיד לך, רק תמשיכי להסתכל לי עמוק בעיניים ותביני.

תודה.