ברק מכה כהרף עין, מאיר לשנייה את ההרים מסביב בבוהק כחול.
לשכב מכורבלת בשמיכה זו לא אפשרות כי המיטה קרה נורא.
בעצם, האפשרות היחידה בכל הבית הענק והשומם הזה לקבל קצת חום
זה לחבק את הארובה, בפינה של הקומה השנייה, בדיוק מול החלון
הענק של חדר האוכל החשוך, מול מנורת הרחוב שמאירה את הטיפות
הענקיות מסתחררות כמעט בקו אופקי מרוב הרוח.
השריקה הנצחית מהדלת החורקת של המרפסת עודנה מנגנת מנגינת
רוחות רפאים אפלות, שירה שבולעת את קול יללתה של החתולה שלי,
שמבקשת להיכנס, רטובה עד לשד עצמותיה. השלוחות של הגפן שמכות
בעזרת הרוח בכל החלונות מסביב מדומות עד לבוקר כשדים שמנסים
לפרוץ לתוך הבית.
על החלון, אותו אחד עם המנורה, צריך להניח לפחות 4 מגבות,
ועדיין הכל דולף מים מסביב. הכול כל כך בודד ושקט, כבר תשע
בלילה וקר, והגשם לא מרפה. אימא כבר בטח עוד שעה תהיה בבית.
ואבא לא יהיה בבית.
עוד ברק מכה, אבל אין לי פנאי להסתכל על ההרים שצבועים בכחול
כי בעפעוף אחד נהיה קצר והפסקת חשמל, בעודי שוקלת אם לעזוב את
הארובה החמה בחיפוש אחר נר נשמע גם הרעם מתגלגל אחרי הברק,
והוא עוד יותר נורא עכשיו כשהכול חשוך. גם השקט הרבה יותר נורא
כשהכול חשוך. אני מגששת דרכי בעיניים פעורות ובחושך מוחלט אל
המדרגות, וזוחלת למטה, אל התנור.
שם אני נשכבת, מכורבלת, מסתכלת על הלהבות המרצדות שעושות צללים
רכים על הקירות, אט אט עיניי נעצמות, אני יודעת שהחשמל חזר, כי
נהיה לי כתום בעיניים, אבל אני כבר חצי ישנה, ואין לי כוח או
חשק לפתוח את העיניים רק כדי לראות מנורת חשמל מתנדנדת מעלי
כמו חדר חקירות.
מה גם שגוש פרווה התיישב לו לא מזמן בין קיפוליי, החתולה שלי.

בטח אימא תחזור, ולא ייצא לי לראות אותה, אבל כשאתעורר במיטתי
אדע שזאת היא שהעבירה אותי, לא שדי-הגפן מהחלון.

ככה זה היה בחורפים.
הלבד הזה, השקט הזה, היופי המדהים הזה, העצמה, העצב, הגשם,
הערפל, הטיפות שמתאבדות מהמרזב אל שביל הגישה...
הבית היה גדול, ואני הייתי קטנה.
ומאז ועד היום אני מאוהבת בחורף.