זה כל לילה אותו ירח, חיוור ותקוע לו באמצע השחור. מפריע
לחושך, חושב שהוא יכול עליו עם כל הכלומניקיות שלו, עם כל
הגודל העצום של הכלום. כל לילה אותו ירח מעצבן, כל לילה אנשים
מרימים מבט סתום אל השמיים לחפש את המיקום שלו היום ואת הצורה
החסרה והריקנית שלו.
כל לילה מחדש! כאילו משהו השתנה בו מאז אתמול.
הירח זה הדבר שאני הכי פחות מבינה את ההתרגשות שיש ממנו. אם
הוא היה מגלה לי משהו חדש, מקרב לי את האנשים שתמיד כל כך
רחוקים, אז אולי גם אני הייתי מתלהבת ממנו.
עזבו! לא מבקשת שיעשה שום דבר, רק שיסביר אולי, אפילו קצת, למה
אני מסוגלת לאהוב רק מרחוק. למה אני יכולה לאהוב מישהו רק לבד.
אף פעם לא ביחד. למה הרגש תמיד בא עם שמץ של כאב.
אפילו לא זה! אם רק היה נותן לי השראה, מצייר את הפרצוף שלו
בשמיים, אפילו לא במדויק, סתם משהו מופשט שיכניס קצת היגיון,
שיגרום לי שוב לאהוב את הרוח הקרה, שיוציא את הניילון שעליו
זולגות טיפות הגשם.
אולי אם גם אני הייתי מתרגשת מהירח, אפילו שזה כל לילה אותו
דבר. אולי אז הייתי קצת יותר בנאדם בעיניי. |