זה מדהים איך הכל מתפורר ונהיה לא חשוב.
מדהים איך שגוש גדול של כאב ושנאה בסוף נכנע לכל הרוח והמים
והפך לאבק בין כפות הרגליים.
זה מדהים איך שאם זה כבר אבק - אז כבר טאטאתי את זה מתחת
לשטיח.
וזה תמיד שם, כמו ברז דולף. שום נזילה רצינית, אבל דווקא
הטפטוף הוא מה שיכול לשגע! הרעש הזה... טיף
טיף
טיף
טיף
טיף
לא יכולה יותר עם הרעש שיש לי בראש
לפעמים אני מתגעגעת לשנים שזה היה מוחשי. לשנים שהיה אפשר
לקרוא לזה שיגעון. כי היום זה פשוט אני, כמו כל האנשים בעולם.
אפרורית וקהה, כמעט מבוגרת, כמעט מאובנת.
כמעט מרגישה. |
