פתחתי עיניים כשקרני האור הראשונות הכו בפניי, מצמצתי מספר
פעמים והחלטתי שעליי לקום. התמתחתי ופניתי לעבר הארון שלי,
מתלבטת מה ללבוש, לא שזה כל-כך חשוב, הרי בין כך או כך לא אשאר
כאן עוד זמן רב. לבסוף החלטתי ללבוש את החצאית השחורה שלי ביחד
עם החולצה הסגולה הכהה שלי ומגפיים. ירדתי במדרגות, פונה לעבר
המטבח, לא ממש ידעתי למה, מכיוון שאני אף פעם לא אוכלת ארוחת
בוקר. אח, מסתרי המוח האנושי. התיישבתי בכיסא שבחדר האוכל,
מביטה בעיתון היומי; גנבות, רציחות, פיגועים - כרגיל. אני ממש
לא מבינה למה יש עיתון. גם ככה אנשים מרפרפים, קוראים כתבות
ולמחרת הכול נשכח בהגיעו של העיתון החדש, כאילו שהאישה שנרצחה
אתמול לא חשובה כלל וכלל. הסטתי את מבטי לחלון, בוהה באוויר,
באדמה.

השעה כבר 7:40, לקחתי את תיקי ויצאתי החוצה, פונה לעבר בית
הספר. הוריי כבר מזמן לא בבית. הם חוזרים מאוחר ויוצאים מוקדם,
זה כל-כך מתסכל. אני שונאת את בית הספר שלי. גדול,מעצבן וחסר
תועלת לחלוטין! אני תמיד טענתי שהיינו צריכים לסיים ללמוד לאחר
היסודי. הרי מתי בחיים שלי אני אצטרך לדעת מאפיינים של הבלדה
"אדוארד אדוארד"??? אכן חסר תועלת לחלוטין.

בשיעור מתמטיקה תכננתי כמה כסף בדיוק אני אצטרך לבריחה שלי,
אבל דבר אחד לא תכננתי - מה אני אגיד למורה שלי כדי לשכנע אותה
שאני עוסקת בדברים שקשורים לשיעור? מה, 100+100 ש"ח זה לא
מתמטיקה?!

בדרך חזרה הביתה הרהרתי מחדש אם באמת אני מסוגלת לעשות את מה
שהחלטתי לעשות וכשפתחתי את הדלת כבר לא היו לי ספקות - אני
אעשה את מה שתכננתי. זרקתי את התיק על הרצפה ולקחתי תיק אחר -
גדול יותר ועם יותר תאים - והתחלתי להכניס לתוכו בגדים, נעליים
נוחות וכסף. כשסיימתי, לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב: "אימא,אבא
אני הייתי חייבת לעשות זאת.
סליחה - "

שמתי את הפתק במקום גלוי לעין, לקחתי את התיק שארזתי ויצאתי מן
הבית. התחלתי ללכת בלי כיוון ובלי מטרה ברורה, אבל בכל זאת
המשכתי ללכת. עברתי שדרות, כבישים, עצים, בתים, אנשים. לבסוף
הגעתי לגשר נטוש, מתחתיו הייתה תהום ומי שנופל מבטיח את מותו.
הסתכלתי למטה בעניין, שקועה במחשבותיי.
"אני לא הייתי ממליץ לך לקפוץ למטה", אמר קול וכשהסתובבתי
הופתעתי לראות נער, בערך בן גילי, עם עיניים ירוקות בוהקות,
שיער חום וגוף שרירי למדי.
"מי אמר שאני רוצה לקפוץ?!" השבתי לו, נאבקת בריר שעמד לצאת
מפי. כן, הבחור פשוט חתיך!
"טוב. אם את לא רוצה לקפוץ, אז מה את עושה כאן?" הוא היה חייב
לשאול את זה?! מה אני אגיד לו, שאני רוצה לצאת למצוא למה אני
קיימת?!
"זה משנה?" עניתי. אני באמת אמרתי את זה?!
"תלוי למי. לי זה לא משנה" אמר והסיט את מבטו לעבר התהום.
"אז למה שאלת?!" אמרתי, מנסה להתחכם ותוך כדי האמירה הנחתי את
ידיי על מותני.
הוא התקרב אליי וככל שהתקרב ראיתי עד כמה חתיך הוא באמת ולפתע
הוא אחז בעדינות בסנטר שלי וקירב את פרצופו לשלי עד שיכולתי
לחוש את נשימתו החמה. אח, איזה חמוד הוא! פשוט מושלם!
בעודי מביטה בעיניו השואבות ומתפללת לאלוהים שהפרצוף שלי לא
אדום הוא ענה לי: "סתם, מסקרנות" והתרחק במהירות, משאיר אותי
קפואה ומהופנטת. הוא הסתובב סביבי, בוחן, כמו נץ שעוד מעט
יצלול כדי להשיג את הטרף שלו.
"אם מתעלמים מהתחת הגדול, החזה הקטן והפרצוף הדרוס, את די
חמודה", אמר בקול מלגלג וחייך חיוך שטני.
אוקיי, תשכחו את כל מה שאמרתי על זה שהוא חמוד ומושלם!!! איך
הוא מעז לומר לי את זה!!! התחת שלי לא שמן!!! נכון?
"איך אתה מעז?!" אמרתי, כשהפרצוף שלי החל להיות אדמדם מכעס
ועלבון.
"ממה את כל-כך נלחצת?!" אמר וצחקק, כשאני שילבתי את ידי על חזי
ועשיתי פרצוף חמוץ.
"דניאל", אמר והושיט את ידו בחיוך. "רון", עניתי והושטתי את
ידי בחזרה, כשהוא לקח אותה ונשק על כף ידי.
אוקיי, תשכחו את מה שאמרתי על זה שתשכחו שאמרתי שהוא חמוד
ומושלם!
"אז באמת, מה את עושה פה?" אמר ברצינות.
"אתה תאמין לי אם אני אגיד שאני לא יודעת?" שאלתי והסתכלתי
עליו, מחכה לתשובה.
"את תאמיני אם אני אגיד שאני מבין אותך?" אוקיי - לא ציפיתי
לתשובה הזאת.
שתקתי, לא היה לי מה לומר, איך הוא תמיד גורם לי לאבד את
המילים?
"לאן את הולכת?" שאל והפעם הוא היה זה שחיכה לתשובה.
"לאן שהרגלים שלי ייקחו אותי", תרגום: אין לי מושג לאן כי אני
הייתי עסוקה מדי בארגון התיק שלי ובהססנות שלי.  
"אז אנחנו באותו מצב. אכפת לך אם אני אצטרף למסעך הקטנטן?" אמר
וחייך.
ברצינות - אי אפשר לעמוד בפני החיוך הזה! איך בן אדם יכול
להיות כל כך חמוד?!
"בוודאי שלא", הפעם חייכתי גם אני ושמתי לב לכך שהוא מביט בי
מוזר.
"מה קרה? למה אתה מביט בי ככה?" שאלתי בתוקפנות.
"אני אוהב את החיוך שלך", הוא ענה בקול כל כך עדין ומתוק אך
הוא המשיך ללכת, הוא אפילו לא חיכה לתגובה שלי. רצתי כדי להשיג
אותו ושאלתי: "למה אתה מתכוון בכך?"
"זה בשבילי לדעת,ובשבילך לגלות". אוף, לפעמים הוא ממש עולה לי
על העצבים!
המשכנו ללכת. מסתבר שהוא בן 18 מאותה העיר שאני גרה בה, לוס
אנג'לס, והוא מסיים השנה ללמוד - בדיוק כמוני. כשעצרנו מההליכה
הוא הוציא את הגיטרה שלו והחל לנגן, הוא ניגן מדהים ושערו החום
נפל מעט על פניו, ואני? אני רק בהיתי בו מבלי לעשות שום דבר
אחר. הגענו לאכסניה קטנה, רחוקה ממרכז העיר ושילמנו ללילה.עד
עכשיו אני יכולה להגיד שהמסע שלי התחיל די טוב - חשבתי
והתכרבלתי בין השמיכות.


מצמצתי בעיניי וקמת כדי לראות את דניאל יושב על המיטה שלי
ומחייך. "סוף סוף קמת", אמר והמשיך: "יאללה, צריך לקום". קמתי
והלכתי להתלבש במקלחת. לבשתי ג'ינס כהה וחולצה לבנה ללא
שרוולים, הוא לבש חולצה אדומה די צמודה וג'ינס. כשירדנו לחדר
האוכל הרגשתי כאילו לא אכלתי שבוע. כנראה שגם הוא.
לאחר שיצאנו מהאכסניה המשכנו ללכת לאותו כיוון שהתחלנו ללכת בו
אתמול הלכנו, לכיוון מערב, למה דווקא מערב?! אל תשאלו אותי, לי
אין אפילו מצפן. בדרך דניאל ואני התחלנו להיפתח והרגשתי כאילו
אני מכירה אותו כבר שנים. צדקתי - הוא באמת מתוק. כל פעם
שאנחנו נחים הוא מנגן בגיטרה ואז השער שלו נופל על פניו. אוי,
די! די לחשוב דברים כאלה! רון, את צריכה להתעשת על עצמך!!!
"רון? רון, את מקשיבה לי?!" הקול קטע את מחשבותיי. "מה?! אה!
אה... כן, אני מקשיבה" גיחכתי בעצבנות. "אני לא מאמין. אח, טוב
לא משנה". הוא ואני המשכנו ללכת כששתיקה מעיקה שוררת בינינו.
הרגלים שלי התחילו לכאוב אבל לא רציתי שהוא ידע שאני לא מסוגלת
להתמודד עם הליכה למשך 3 שעות. הוא בוודאי יצחק עליי, כבר מספר
פעמים יצא לי להרהר בשאלה למה? למה אני מטיילת אתו? ואיך יצא
שדווקא הוא תפס אותי ליד הגשר?! בעקר הרהרתי בשאלה "למה",
והאמת, איני יודעת מדוע. איני יודעת למה אני הסכמתי שהוא יצטרף
אליי  - אולי רק כדי לא להרגיש לבד. מי יודע? אולי יצא מזה
משהו?

כן,בטח! מי ירצה מישהי מכוערת כמוני?! עצמתי את עיניי ונאנחתי
קלות. "רון? מה קרה? את בסדר?" כשפתחתי את עיניי נגלו לפני
פניו המושלמים של דניאל ואני בטוחה שבאותו הרגע פניי האדימו.
"כן, אני בסדר רק שהרגלים שלי קצת כואבות", אמרתי, מסיטה את
מבטי לימיני. "אז למה לא אמרת לי כלום? טוב, בואי נעצור,
אוקיי?" הנהנתי בהסכמה.  

לאחר מספר דקות של מנוחה המשכנו ללכת. הפעם מילאנו את השתיקה
בדיבורים חסרי משמעות על משהו חסר משמעות אפילו עוד יותר.
כשהוא דיבר מדי פעם יצא לחשוב מה היה קורה אם הוא ואני... אם
הוא ואני נהיה יותר מסתם ידידים. אך בשנייה שחשבתי על זה הגיעה
עוד מחשבה ולצערי לא הייתה כ"כ משמחת, למה שהוא ירצה אותי?!
אותי דווקא מכל הבנות בעולם - אותי?

אני ממש מכוערת. הגובה שלי הוא 170 מ', אני אדמונית עם עיניים
כחולות. יש לי נמשים מעטים ואין כל קשר במיקום שלהם לבין שאר
הנמשים, אני לא אתלטית או מצחיקה או חכמה ואין בי שום דבר
מיוחד. סתם עוד נערה שקוראים לה רון. סתם נערה.

המשכנו ללכת ובשעות הערביים הגענו לישוב קטן, שם שילמנו
לאכסניה. כשסיימנו להחליט מה נעשה מחר ולאן נלך ירדנו לארוחת
הערב, זה לא היה מפואר אך מספק בהחלט. לאחר הארוחה עברנו על מה
שנשאר לנו והגענו למסקנה שצריך לעשות קניות. אח"כ הלכנו לישון,
אבל משום מה לא הצלחתי להירדם למשך זמן רב - הייתה לי תחושה
רעה - שוב אני והדמיון שלי.


הפעם אני הייתי הראשונה להתעורר. יצאתי מן המיטה ופסעתי לעבר
החלון, מזיזה את הווילון כדי לראות את הנוף הכפרי המיוחד של
מקום זה - הבתים הקטנים המוקפים בגינה גדולה  -  מקום אחד בקצה
אותו ישוב תפס את מבטי. זה היה גן - גן די גדול המלא בעצי ערבה
ונרקיסים. באמצע הגן היה אגם שמימיו היו צלולים ומכאן נראו
כזכוכית.
"במה את בוהה?" הקול שהתרגלתי לשמוע במשך 3 ימים אמר.
"סתם, אולי נישאר פה טיפה?" שאלתי, מפנה את מבטי כדי לפגוש
בזוג עיניים ירוקות. הוא התקרב אליי והסתכל גם הוא על הישוב
הקטן.
"את רוצה ללכת לשם?" שאל והצביע על הגן הקטן שתפס את מבטי לפני
דקות ספורות. לאחר מכן הפנה את מבטו אלי וחיכה לתשובה. הנהנתי
באטיות והמשכתי להסתכל על הנוף.
לפתע יד חזקה תפסה את כתפי והצמידה אותי לגוף חזק אף יותר,
הבטתי למעלה בתמיהה, אך הוא לא החזיר לי מבט, הוא רק הנהן מעט
ואמר: "אוקיי, אם זה חשוב לך - נלך"
כרכתי את זרועותיי סביב מותניו ונשארנו כך למשך דקות מעטות
צופים בזריחה.

אולי המסע הושלם, אני לא יודעת. אולי הוא לעולם לא יושלם. אך
זה לא חשוב כרגע. כל מה שחשוב הוא ששנינו נשאר יחד. תמיד צופים
בזריחה.