לאור נרות, אל מול שולחן קטן, ערוך לשניים,
היא ישבה והתבוננה בלהבה המרקדת של הנר
על שפתיה חיוך קל, ציפייה בליבה,
הנה עוד מעט מגיעה זה שסחף את כולה.
הדקות נוקפות, מתארכות והולכות,
מתמזגות לשעות כה רבות.
וכבר האוכל התקרר, והנר כמעט נמס לו,
והיא עדיין יושבת,
לאור נרות, אל מול שולחן קטן, ערוך לשניים,
מתבוננת בדעיכת הלהבה.
החיוך חלף משפתיה, אך הציפייה עוד פועמת בלעבה,
אולי רק תחכה לו עוד קצת, שיגיע,
זה שסחף את נפשה.
קרני השמש האחרונות הן כבר זיכרון רחוק, אורו של הירח מאיר
בחלון,
האוכל כוסה, הוכנס למקרר, אך הצלחות עוד עומדות על השולחן,
והלהבה הקטנה של הנר כבר בשניותיה האחרונות.
היא שוב מתיישבת,
לצללי הנרות, אל מול שולחן קטן, ערוך לשניים,
רואה איך כבים הנרות.
דמעות זולגות מעינייה, מתפתלות על הלחיים הקרות,
אכזבה מתפשטת בגופה,
אבל היא עדיין מחכה לזה שסחף את ליבה,
אף שיודעת היא כי לשווא.
בתנועות כבדות,
בידיים רועדות,
בעיניים עיוורות,
בלב מלא מכאובות,
היא אוספת את הצלחות,
מדליקה מנורה על השידה,
מניחה את בגדיה במגירה,
זוחלת אל בין המצעים הקרירים,
ושוקעת לתוך הכרים הרכים.
אך השינה לא באה לה בקלות,
היא מסתובבת בין הסדינים,
מכה, בכאב, את הכרית,
מחבקת אחרת, כורכת ידיים סביבה,
ובוכה...
ובוכה...
ובוכה...