היא חתכה בעוד השמש שקעה.
היא הסתכלה לעבר האופק והנה, עוד מעט זה קורה.
"אני עוד שנייה נעלמת", היא אמרה. היא הרכינה את ראשה במבט
מיואש אך תם, היא נזכרה בעבר שלה בכל מה שקרה לה, בכל מה שהיא
רצתה שיקרה ואף פעם... לא באמת קרה.
פעם, היא חשבה שאם רוצים משהו מספיק חזק וממש, ממש מאמינים שזה
יכול לקרות, אז זה קורה.
החלומות שלה יכולים להתגשם, רק לרגע... ואז היא התעוררה.
חלומות אינם יכולים להתגשם... "זה בדיוק העניין הם חלומות, רק
חלומות". משום מקום, פתאום עלתה לראשה תמונה של דבר שהיא שמעה
פעם... על בן אדם שחלם שהוא עף ואז הוא ניסה את זה במציאות...
עכשיו הוא מת.
במבט לאחור, כל הדבר מאוד שעשע אותה, מה עשו ממנה, כל השמועות
המטופשות.
אני חושבת, שהיא תמיד ידעה שהמציאות שלה, החיים הקטנים
והסגורים שלה ישתנו ברגע שהיא תעשה את זה.
אנשים, כבר לא יסתכלו עליה אותו דבר.
אפילו החברים של התחילו להתרחק ממנה.
"אבל... הם לא מבינים, הם אף פעם לא הבינו."
כולם ניסו להתרחק אחד מהשני. זה בכלל לא היה קשור אליה.
פתאום היא נזכרה במבט שלו... היא גיחכה.
"העולם אינו סובב סביבך, יקירתי.
את אינך מרכז העולם..." הוא תמיד היה היחיד שמצליח לגרום לה
לתוכחה עצמית אך הוא איננו.
בנפילות שלה היא תמיד הייתה רואה את הפרצופים שלהם
צורחים,זועקים ואפילו צוחקים, אך הכל במעורפל ומאוד, מאוד רחוק
ממנה, כמעט לא שם בכלל.
"עוד מעט זה נגמר, בקרוב הכל ייפתר."
לאט לאט התחושה שלה נעלמת.
הגוף שלה התחיל לצנוח, חסר כל תחושה.
אתם לא רואים אותה? היא שם. אם תתאמצו, למרות שהיא רחוקה
תוכלו לראות אותה שוכבת על הרצפה.
מתפתלת מהכאב שהוא בעצם חוסר כאב.
סוף-סוף כולנו נוכל להבין אותה, לראות אותה.
היא קיימת.
עיניה נפקחו .
למה היא מתפלאת שהשמש זורחת?
"הנה, יש גם ציפורים..."
ממש, יום רגיל כמו כל הימים.
היא קמה.