גרמניה ניצחה את צ'כיה, ואז הרומאים באו ומישהו הכריז "יניב"
באמצע ארוחת, הערב וזה היה מוזר כי אף אחד לא שמע את החתול
שיילל כל הלילה ואז, כשנגמר החלב פתאום החדרנית הודיעה שהיא
לוקחת את הדברים והולכת.
כשמר הולדן התקשר אליי הייתי באמצע האמבטיה עם גברת בקמן,
שהתנדבה לסבן לי את הגב ואזורים אחרים שהיה לי קשה להגיע
אליהם, או שסתם התעצלתי וכשלבסוף התעוררתי, היא כבר לא הייתה
ושכבתי עוד מספר דקות כשהסיגריה עדיין בוערת במאפרה והשמש
מושכת את אורה עוד מספר שניות. זה היה בדיוק כשהשליח התקשר
להודיע שהוא מאחר. בלילה שוב נפגשנו כולנו בבר של ג'ו, מתחת
לחלונות הראווה של הסטודיו בו נהגה לקנות את בגדי הים שלה.
כשהיא הודיעה שיש לה מישהו אחר לא חשבתי על דבר, גם לא כשחדרתי
לביתה והרגתי לה את דג הזהב שלה. הוא עוד פרפר לה על השטיח
הקטן כששמע את רעש המפתח הבוחש בחור המנעול וידע שבעוד שניה או
שתיים הדלת תמחץ את גופו הזהוב והכל יגמר. במחשבה האחרונה שלו
בתור דג זהב הוא דמיין את הים. בעודו בוהה בתקרה חש את חום
גופו יורד, למרות היותו נמוך יחסית עקב תנאי המים שאליהם הורגל
באקווריום. מוחו היה ריק אך עיניו היו פקוחות, כמו תמיד. כמו
גם כשישן. הוא חיכה למלאכים אבל מאום לא קרה. הוא ציפה לקבל
כנפיים או לפחות שובר הנחה באחת מחברות התעופה, אבל במקום זה
שמע צעדים ואחר כך נהמות ומצא את מותו, גזור לשניים, בפיותיהם
של שניים מחמשת גוריה של אורסולה, חתולתה של האקסית שלי. כשאני
חושב על זה, כל זאת לא היה באשמתי, אבל בכל זאת הלכתי למחרת
וקניתי שני תוכים צהובים, כי בחנות נגמרו להם דגי הזהב ותוכי,
קראתי פעם, זו חיה מאוד רומנטית. את הדג קברנו באדנית, בחור
שנפער כשירד גשם והפקעות של הנרקיסים נרקבו. אולי אפילו הזלנו
דמעה יחד, זכר לרגש משותף שהסתובב כל השנים הללו חסר מעש החללי
הדירה. עד היום כשאני משקה את הפקעות, שהצמיחו בינתיים עלעלים,
אני מדמיין שאני שומע את הים.