יכול להיות שהיא זיינה לי את הצורה, חשבתי לעצמי כשהתעוררתי
אחר הצהריים והבחנתי בספר ליד מיטתה שנשא את הכותרת 'יומנה של
נימפומנית'. אבל בעצם זה לא כל-כך שינה לי, כל עוד היה זיון,
והייתה צורה, והיו שם ורוניקה ואני.
והיא לחשה לי כמה מילים בספרדית המתוקה שלה, ואני לחשתי לה כמה
מילים בספרדית המשקרת שלי ואז התפנינו שנינו להעמיד פנים שדובר
באהבה.
גופה החשוף כולו לפני, חבק אתי בתשוקה שהייתה כל כולה בדידות,
בעת שידי ליטפו את גווה הרך, עוקבות אחרי קווים של קעקוע עדין
בין שכמותיה.
"תזיין אותי", היא אמרה לי בעברית המעטה שלמדה ממני, אליעזר בן
יהודה היה מתהפך בקברו אם היה יודע אילו שגרירים יש לשפה
שחידש.
"סבבה", אמרתי לה חזרה והיא חייכה, כי גם את המילה הזאת הספיקה
ללמוד.
שלוש מילים הספיקה הבחורה ללמוד, אבל באותו אחר צהריים במורו
דה סאו פאולו היא הצליחה ליצוק לתוכן כל הרבה תוכן שחשבתי שאני
משתגע.
אצבעותיה חלשו על כל גופי כמו עשרות ידיים בעת שעיניה הנעוצות
עמוק בעיני הובילו אותי אליה וגרמו לי להתחרט מעט על כך שהיא
בכלל לא מכירה אותי, אבל אולי גם אני לא באמת הכרתי אותה.
זה לא שינה הרבה שכן תוך זמן קצר אני הייתי כמו עצי הדקל, והיא
כמו משב רוח התחילה לרקוד איתי טנגו סוער וצמוד, צמרתי מתנופפת
אנה ואנה.
באותם רגעים כבר דבר לא היה באמת חשוב, לא העובדה שהיא לא ידעה
את שמי האמיתי, או את גילי האמיתי, או את חיי. כל מה שהיה חשוב
זו העובדה שהייתי בתוכה והיא הייתה בתוכי.
לאחר מכן היא שכבה עם גבה צמוד צמוד לבטני, לוקחת את ידי בידיה
ואוחזת בה חזק.
"חבל לי שזה ייגמר מחר", היא אמרה לי, ופתאום גם לי היה חבל,
כי היא אפילו לא ידעה מי אני.
"אני יכול להגיד לך שאני אוהב אותך ורוניקה, ושתאמיני לי?"
שאלתי אותה, אומר בפעם הראשונה את האמת מהרגע בו ראיתי אותה
בפעם הראשונה.
היא צחקה ונישקה את כף ידי, אבל אני כבר שמעתי נסיעה.
("...ובלילות - תהיי כתובה על חלומות
ובימים - אף פעם לא תדעי...")