|
צליל עשן בוקע ממרצפות רחוב המתנדנדות לעקבי מסמר של אישה
מצועפת בשם אודיל. ולא רק זה, היא חושבת לעצמה, ריח התקליטים
מזכיר לה חריקת מחט שאף פעם לא שמעה ויין אדום שסחרר ראשה מהר
מדי. ואת פיליפה. פיליפה יקירה. שעצר אותה ברחוב מעונן ומשעמם
ושאל אם הכול טוב כי התשובה הצפויה היא כן. והוא דיבר אל
העיניים המצועפות שלה ואל היין המסחרר והפליג לחוף אחר כי כזה
הוא פיליפה.
אז מכיסא קש בפינת בולנז'רי היא כותבת לו את המכתב שלעולם לא
תשלח כי הוא לעולם לא יקבל. פיליפה מלח ויש לו עקבי מסמר בכל
חוף והיא תמיד חלמה על מלח שייקח אותה אבל מאחורי העשן וריח
הקפה היא יודעת שבחוף שלה הוא לא יעגון.
וגם אם עגן,
פירורי החול יזכירו לה כי ידם קרובה יותר
וידו של פיליפה זורקת את הזיכרון רחוק אל הים
ממנו בא. |
|
|
כשאתם אומרים
"שלח לחמך" למה
אתם מתכוונים?
לשלוח את הלחם
שלנו או לשלוח
לחמנו, אבא של
הכלה? כי זה ממש
לא בסדר, את
מטעים פה ציבור
שלם של אנשים!
שטולבך
בדיסלקציה. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.