בילדותי, היה ניבט מחלונות דירת השיכון הקטנה, הגן בו צמחו עצי
הדעת. כל ימות השנה היה נעול הגן , וגדר תיל קוצנית הייתה
סובבת את העצים מפני פגעי בני האדם. באביב היו פירות הדעת
מבשילים בענפים, והרוח הייתה נושאת עמה את ניחוחות הפרי במעלה
הוואדי ולאורך הרחובות המפותלים. בימות הקיץ, היו באים ופוקדים
את הגן בעלי כנף לקול שירת דבורה במתק העסיס, והרחש בעצים היה
ערב בחצוצרות האוזן כמנגינת שיר ערש בחצרות הבניינים.
וכך היה כי בנשוב רוחות הסתיו, היה מוציא הגשם עננים מגובה
הרקיע, להנמיכם שוט מעל גגות העיר, והרזון היה אוחז בבשר פירות
הדעת שהיו נושרים קלים כטרף, על אדמת הגן. במעגל הבלתי סופי של
הזמן ההוא, הייתה ניתנת באנשים הדעת ושבה וניטלת מהם, באותה
קלות הגחמה שבה שקעה השמש מידי ערב, ושבה וזרחה בוקר מחרת.

בעת ההיא, למדתי הפוך עצמי להיות ציפור, וכך הייתי מתעופפת
ובאה בשערי הגן. כאן אולי המקום לגולל בפני קוראיי המלומדים
כיצד זה השתמרה במשפחתי באדיקות רבה, מסורת הפיכת בני האדם
לבעלי כנף. ראשיתו של מעשה באישה אחת, ממש כראשיתם של כל
הדברים בהם הברכה וגם החטא. בקצרה אגולל את סיפורי, על רגל
חסידה שאמנם אחת היא, אך יציבה דייה לעמוד בנטל המעשייה. מרים
בת חיים, סבתה של סבתי הרבא, הייתה ריבה נאה. נאה עד כדי כך,
כי מכל רחבי הפרובינציה למרגלות הרי הקרפטים, באו וחיזרו לפתח
דלת, מחזרים לרוב. היו בהם בני גבירים, יודעי ספר ובעלי מלאכה
שעשו ממונם בענווה ובניקיון כפיים ולא כדרך בה נעשה הממון,
בימינו אלו שאינם כתיקונם.

בקפידה רבה, ברר אביה מבין כל המחזרים תלמיד חכם וירא שמיים.
אירוסין קצרים נקבעו בין השניים בימים שבין אלול לתשרי. בתום
עשרת ימי תשובה וצום יום הכיפורים, הועמדה חופה צנועה כמיטב
המסורת שבה היו מעמידים חתן וכלה. ביום כלולותיה הצמיחה לה
מרים שלא כדרך כל נשים, כנפיים. חתנה שלימים עתיד היה להתפקר
ולצאת לתרבות רעה, הטיל קללה על רעייתו המיועדת יען כי הגביהה
עוף ובחמת זעמו חתם כי כל צאצאיה במידה ויהיו, יהפכו להיות גם
הם עופות.
ברבות הזמן מרים זו, שמצאה דרכה לארץ ישראל נישאה כדת משה .
כדרכן של הגברים בעת ההיא, אכלה לחם בזיעת אפה וכדרכן של נשים
ילדה בצער וגידלה בנות. יפות ככל שהיו עד מהרה הצמיחו הבנות
כנפיים, כמאמר קללת החתן הנטוש, והפכו ונעשו לציפורים.
כאן המקום לספר ולהרחיב כי אמנם היו לציפורים, אך רק בליל כי
ביום היו ככל אדם. עם שקיעת השמש היה פולח כאב חד בחזן, ובטרם
יצאה חמה מעין, כסות נוצות לבשו והיו עפות ובאות בין צמרות
העצים ומשגיחות בירח שיעלה וירקום אור וכוכבים.
גם בנותיהן ובנות בנותיהן של אלו, נוהגות היו להתעופף בלילות,
וככל שהזמן נקף ונסיבותיו עמו, עדיין היו עפות ובאות נשות
המשפחה, על ענפי עצים, בצמרות אנטנות, בחוטי התיל ובגדרות
ברזל.

ומה בכך ישאלני הקורא המלומד, שאין בדעתי להביאו לידי מבוכה
בסיפורי בדיות כגון גודל אימת הגברים המתעוררים לשאון משק כנף
נשותיהם.
הרי כשם שלשקר אין רגליים, יש להניח כי היו ביניהם מי שנוכחו
לדעת כי לשקר יש כנפיים ולא בכך רציתי להרחיב ולספר. אלא שאם
עסקינן כבר בשקר, יש לעסוק בהבל המצוי ביסודם של דברים ואפילו
אם אין הדעת נוחה מכך.
כך או כך, מעשיית הבל כגון זו עשוייה בכל זאת, להתגלות כשלב
בלתי נמנע בהתפתחות האנושית, שאם כבר נאמר כי מוצא האדם הוא מן
הקוף, היש ספק בכך כי מוצא האישה הוא מן הציפור?