אני כותבת לך כי אני צריכה שתצעק עליי,
כי אני חייבת את המילים שלך,
כי אני רוצה שתציל אותי,
כי אני מתגעגעת לזה ולהוא
ואליך נורא...
ונגמרו לי כל הטריקים וכל הפתרונות וכל התירוצים.
וכמו שאחד מהם אמר לי פעם, שהוא מתרחק מאש והתכוון ל-ממני...
אני בוערת עכשיו,
אז אל תיגע,
רק תקשיב לי,
תלטף אותי בתשובות שיביאו עימן נחמה.
תגיד לי שלפעמים... מותר להיות לבד,
שזה הגיוני להתמכר לחיבוק אחד בלילה ולנשק שפתיים אחרות.
תגיד לי שלא באמת לקחתי שבויים,
שכולכם ילדים גדולים,
ששום דבר לא קרה,
שבימינו הלבבות של כולנו מחוסנים לכאב המתוק הזה.

המון זמן שלא קראת לי "יקירתי"
או שהרגשתי איך מרגיש רגע של אושר אמיתי ושהשם שלך קופץ לראש
כשם הראשון שירגיש את החיוך שלי.
כנראה שההבדל בין חברות לידידות דק מאוד.
אהבת אמת לא רחוקה כל-כך מהרגש הברור הזה שמציף אותי כשאתה
עוטף בידיים חמות ושום דבר לא מרגיש כמו הרגע הזה ממש...

בעצם,
געגוע?



(24.6.07- אני הולכת לאיבוד, אני יודעת. כל זה ביום של שפיות
יעלם מכאן, עד אז... זה מה יש לי להציע.)