היה לה קצת זמן לשרוף לפני שהחברות שלה יגיעו. הן בילו את כל
היום בחוף הדרומי בשנורקלים (לא שנשאר הרבה מה לראות שם למטה)
ובערב היא תפגוש אותן והן ייצאו למסיבה על החוף. היא יצאה
מהמלון וחצתה את הרחוב. היא הרגישה איך הרוח החמה סוטרת לה
בפנים, איך הבגדים נדבקים והידיים מזיעות. היא שנאה את המזג
אוויר באילת.

  היא עברה את הקניון והחליטה להסתובב קצת בטיילת. היא לא באה
איתן לחוף הדרומי כי היא לא הרגישה טוב- יום ראשון של המחזור,
ככה היא הסבירה להן. הן לא התווכחו, לא ניסו לשכנע אותה. הן
פשוט משכו בכתפיים, זרקו "את בטוחה?" בזמן שיצאו מהחדר.

  כן, היא הייתה בטוחה. היא לא רצתה להיות עם אף אחד ואין לזה
שום קשר למחזור. היא תמיד נהיית מרוחקת ואנטי-חברתית כשהתאריך
הזה מתקרב. אז היא בילתה את היום במזגן מול הטלוויזיה עם
חטיפים ובקבוק קולה. חוץ מכמה גיחות לשירותים, היא לא קמה
מהמקום שלה על הספה. היא לא רצתה לעשות כלום. היא לא רצתה
לחשוב, לא רצתה להיות. היא רצתה כלום, כלום לא מזיק נחמד
ובטוח.

  אבל היא הבטיחה לצאת איתן, ואם היא לא תגיע הן יחשדו. הן
כבר הגניבו לעברה מבטים תוהים, בזמן שחשבו שהיא לא שמה לב. אבל
היא שמה לב להכל, היא פשוט בוחרת לא להגיב. אז היא הכריחה את
עצמה לקום, להתלבש ולהתארגן. היא חשבה שאולי מזג אוויר צח
ידרבן אותה, אך זה התגלה כטעות נוראית. האוויר החם ייבש לה את
הגרון, ועגלי זיעה התקבצו להם מתחת לעיניים, על המצח ובלחיים.
היא מחתה אותם עם היד, אך ידעה שזה מאמץ סיזיפי.

  היא הסתובבה בטיילת והתחננה שהשמש תשקע סוף סוף. ירושלמים
לא בנויים לחום הזה, הם תמיד אורזים סווצ'ר בתיק, רק למקרה.
היא עברה את דוכני החינה, התכשיטים הזולים ועצרה ליד דוכן עם
משקאות קרים וגלידות. היא עמדה לקנות לעצמה גלידה, כשמשהו קר
נישק את זרועה. היא הביטה הצידה וראתה ילדה קטנה מפריחה בועות
סבון. היא חייכה חיוך קטן ושאלה אותה מאיפה היא קנתה אותם.
הילדה הצביעה לפני שדילגה משם לעבר אביה, שנראה כאילו הוא
סובל. הילדה בטח גררה אותו מדוכן לדוכן, כל הזמן מתלהבת ממשהו
חדש ו- "אבא, תקנה לי אחד, בבקשה? אני לא אבקש עוד משהו,
מבטיחה, בקשה בבקשה!". ילדים.

  היא קנתה לעצמה אחד גם ונשפה בניסיון. שלוש בועות קטנות
נמלטו ועפו קצת לפני שהתפוצצו. היא חייכה והלכה לעבר נקודת
המפגש שלה עם החברות, שובל של בועות נפרש מאחוריה כמו שיבולת.

  כמה שעות מאוחר יותר, היא טיילה על החוף וזרקה אבנים לים.
המוזיקה מהמסיבה צעקה באוזניה והחרישה את צלילי הטבע שהיא רצתה
ליהנות מהם. לירושלמים אין ים, צריך לנהוג בו כבדבר קדוש. היא
כבר מזמן חלצה את נעלי העקב שלה כדי ללכת יחפה על החוף, החול
מלפף את אצבעותיה ועוזר לה לשקוע באדמה, מזמין אותה להתחבר
לטבע. הרי באנו מהטבע, זחלנו מהמים האלה, ירדנו מהעצים. לפני
שבנינו עצים מבטון ואדמה מאספלט.

כאב חד חדר לכף רגלה והיא קיללה בשקט. מישהו שבר בקבוק בירה
והיא דרכה על הזכוכיות. היא קיפצה על רגל אחת כמה צעדים, הרחק
מהאיום ונפלה על החוף קרוב למים. היא הוציאה את הזכוכיות אחת
אחת. מעולה, פשוט מעולה. היא הניחה את רגליה במים ונתנה לים
לנחם אותה, שטוף את צרותיה ביחד עם דמה.

  הרוח, שהתקררה מעט ברגע שהשמש שקעה, עכשיו עטפה אותה בחיבוק
אוהב. הטבע אסף אותה לחיקו והיא לא רצתה לעזוב. היא שיחקה
במיכל הריק של הבועות. היא תצטרך למלא אותו בסבון כלים כשתחזור
לחדר.

 אבא שלה קנה לה אחד, כשהמשפחה שלה הייתה באילת ממזמן. היא
הסתובבה אז בטיילת, נפעמת מהצבעים והקולות החיים כל-כך. היא
רצתה לטעום מהכל ועכשיו, אבל היא לא ידעה מאיפה להתחיל. האחים
הגדולים שלה התרגזו ואמא שלה נאנחה, אבל אבא שלה לא נכנע
לתחינותיהם ללכת כבר. היא הרגישה כמו מלכה ודילגה מדוכן לדוכן,
עד שמצאה את הבועות. היא ביקשה ואבא שלה קנה לה אחד, רק כדי
שהיא תשגע את כולם עם הבועות שלה שתמיד התפוצצו למשפחה שלה
בפנים. בטעות כמובן.

  היא הרימה אבן וניסתה להקפיץ אותה. היא אף פעם לא הייתה
טובה בזה. אבא שלה הקפיץ בגן הורדים, באגם שם איזה שבע פעמים.
אבל היא לא הצליחה יותר מפעמיים, וגם זה קרה רק פעם אחת כשאף
אחד לא ראה. אבא שלה היה טוב בהרבה דברים.

  היא הביטה בשעון. רבע שעה עברה מאז שהלכה "לנשום קצת אוויר"
ואף אחד לא בא אחריה. יותר טוב, היא רצתה להיות לבד. היא ניסתה
להתמקד בגלים שמתנפצים בחוף, אך המוזיקה הייתה רועשת מדי. היא
שמעה מן פעמון רוח ומצאה בקבוק ריק שנמשה לחוף, לפני שהגלים
משכו אותו חזרה. קדימה ואחורה, קדימה ואחורה בקצב מהפנט. היא
תהתה לעצמה אם זה עצוב לדמות את עצמך לבקבוק ריק. לפחות כך היא
הרגישה. ריקה, נקרעת כל הזמן מחוף המבטחים לים הגואש וחוזר
חלילה. כמה מדכא.

  היא עצמה את עיניה וניסתה להעלות את פניו. היא ידעה איך הוא
נראה- הלסת המרובעת, הקמטים מסביב לעיניים אפורות חכמות ופה
שתמיד רוצה לחייך. היא גם ידעה איך הוא נשמע, אבל לא עלה לה
כלום. הפנים שלו היו קפואות כמו מהתמונה שבחדר שלה. הקול רוב
הסיכויים היה מומצא. הזמן עושה את שלו והיא איבדה כמעט כל
זיכרון מאבא שלה. היא תהתה אם זה קורה גם הפוך. ב"פנג הלבן"
אמא של פנג לא זיהתה אותו ותקפה אותו. אהובים נשכחים, החיים
ממשיכים והטבע נותר דומם, אדיש לתחלואים של אלה שהוקיעו אותו
והפרידו את עצמם ממנו.

  היא קמה ונכנסה יותר למים. המים הקרים הקפיאו לה את הדם
והאבנים הקטנות פתחו לראווה את כל הפצעים, החדשים והישנים.
אולי אם היא תיכנס יותר, קצת עמוק יותר, היא תרגיש מחוברת
למשהו, משויכת. אולי הים מנסה לקרוא לה לחזור אליו. רגרסיה
מהאבולוציה של אבותיה הקדמונים. היא החלה לשחות רחוק יותר
מהחוף וכבר לא היה לה אכפת מהשמלה, האיפור או הנעליים שנשארו
על החוף. הם היו מזכרת ממנה, זיכרון נוסף שיישב ליד מפריח
הבועות- מצבה זמנית לזיכרון חולף.

 המחשבה שתטבע חלפה במוחה ונשכחה. אולי היא תהפוך לבועה, כמו
בת הים הקטנה, אחרי שהקריבה את חייה למען אהובה. בועה שתעוף
באוויר, חופשייה מכל כבלי אנוש בקלילות משחררת. או שאולי היא
תהיה כמו בועת סבון, היא תרחף ותקווה לשבריר שנייה, לפני שהכל
יתפוצץ לה בפנים.

היא לקחה נשימה עמוקה וצללה פנימה.