המילים שייכתבו כאן הן הודאה של שנים. מחשבות רבות שמתרוצצות
בראשי כבר הרבה זמן. תהיות שאין עליהן מענה כי אין מי שיוכל
להשיב עליהן. המילים שייכתבו כאן הן בעצם בכי של ארבע שנים
בלילות. חיבוקים של כריות והתכרבלות אין סופית בשמיכה כדי ללכת
לאיבוד בכאב, ואולי, איך שהוא, להעלים אותו לקצת יותר זמן
מהפעם הקודמת.

המחשבות שייכתבו כאן רודפות אותי בכל מקום אליו אני הולכת. לא
משנה מה אעשה או איפה אהיה- הן יהיו שם בנבכי ליבי ובהתחבאות
עמוקה בתוך ראשי. הן יצוצו פתאום בלי התראה ויינגנו בי כרצונן.
ישפיעו עליי, יקחו אותי תחת חסותן הבלתי נגמרת ויהפכו אותי
למישהי אחרת. למישהי קצת יותר קרירה ומעט יותר מרוחקת. מישהי
שמתנתקת ונעלמת לאט לאט ונישבת תחת כישופיהן. חסרת כל און מולן
אהיה. אך גמרתי אומר בדעתי. הגיע הזמן שהן ישתחררו.

התהיות שייכתבו כאן פוגעות בי כמו סכין - שורטות אותי ודוקרות
אותי במקומות הכי כמוסים ורגישים שבי. הן כל - כך גדולות
ומשמעותיות בשבילי וכנראה, כי אני לא רואה אור בקצה המנהרה
הזאת, יישארו כך תמיד עד יום מותי. איך ולמה, מתי וכמה. תהיות,
תהיות, תהיות. רק אחד יכול לענות לי, אך הוא לא מקשיב ולא
שומע. הוא לא מביט ולא רואה. תלוי. זה מה שהוא- תלוי. על קיר.

וככה, שהוא מסתכל עליי מלמעלה בחיוך קבוע ובלוי, בעיניים
צוחקות ואיתנות אני נמסה. האם זה מותר לי כך להרגיש? האם זאת
זכותי? אני מרגישה צבועה ושיקרית למרות שתמיד הייתי כנה. אני
מרגישה לא אמיתית למרות שהכל כאן נכון.

אולי כבר תענה לי? האם תוכל כבר להשיב?
געגועים שמרגישים כבר שחוקים, אך רק הולכים ומתעצמים. אהבה?
אהבה לא בשלה כי נגדעה בטרם עת, לפני שהספקתי להבין אם היא
באמת היתה שם והיא סתם מתחבאת. היינו אמורים לריב המון כדי
להבין זאת, כדי שאני אבין זאת. היינו אמורים להשלים ולהיות
חברים לנצח כדי לקלוט את זה, כדי שאני אקלוט את זה. אתה כבר
ידעת ממזמן.

והלכת.
השארת אותי כך, בודדה בערפל סמיך שלא מראה סימנים של תזוזה.
שלא נותן לי מנוחה.
והלכת. . .