"שמת לב לזה שהשמיים ריקים?" מלמלתי לעבר שיר. "זה קיץ, אין
באמת עננים" אמרה בצליל מרוח ורפה בגלל הסיגריה בזווית הפה.
שתקנו קצת, היא עישנה ואני לעסתי גבעול כמו שאני אוהב.
התרוממתי מהדשא, ירקתי את חתיכת העשב מהפה, והתיישבתי מזרחית.
"לא הבנת אותי, אני מתכוון לזה שהם ממש ריקים, אין בהם כלום.
פעם הייתי שוכב על הגב במשך שעות ומסתכל על השמיים, הייתי רואה
דברים, את יודעת דברים קטנים, צורות של עננים. הייתי רואה עולם
שלם, מלא. חיים שלמים השתקפו בשמיים. הייתי רואה את עצמי, את
החיים שלי. תמיד מצאתי את עצמי שם, השמיים היו מעין מראה לנשמה
שלי."
שיר התיישבה ופקחה את העיניים, הביטה רגע בי ורגע בשמיים.
"תראה, יש עננים, טעיתי. אתה לא מצליח לדמיין? הנה תראה" אמרה
והצביעה על גוש עננים. "זה נראה כמו סבתא שלי, אפילו יש שם את
הזונדה. אתה רואה?". נסיתי להבין איך סבתא שלה נראית מלהביט
בענן שהצביעה עליו. "תראי, זה לא שאני לא מצליח לדמיין...
זה... איך אני אסביר... זה פשוט... אנ'לא יודע. זה פשוט כבר לא
שם."  
המשכנו לשכב על הדשא עוד כמה דקות, בוהים בשמיים, שותקים,
לועסים גבעול של הדשא המקומי. "אני יודע מתי התחלתי לראות את
עצמי בשמיים". עצרתי לרגע כדי לוודא שאני באמת רוצה להפר את
הדממה. "הייתי בכיתה ה', חזרתי מבית הספר ואבא שלי, שהיה מובטל
אז, קרא לי לסלון ואמר לי שיש לו הפתעה בשבילי על המיטה ושאלך
להביא אותה לסלון. נכנסתי לחדר ועל המיטה חיכה לי עפיפון אדום
עם ברק צהוב מצוייר עליו".
שיר עצרה אותי לרגע ונתנה למכשיר הקטן והרוטט שבכיסה כמה שניות
של תשומת לב, כשסיימה את השיחה ביקשה ממני להמשיך. "בקיצור,
הלכנו להעיף את העפיפון ממש כאן, זה מטר מהבית הישן שלי.
בהתחלה הוא לא הסכים להתרומם ולהישאר שם, לא משנה כמה מהר
רצתי. לשמחתי אחרי כמה צלילות מוצלחות לדשא התחילה הרוח אז הוא
נכנע ונשאר באוויר. הייתי מוקסם. הזמן של כמה שעות נראה לי
כשניות אחדות. הייתי מגיע כל יום למגרש אחרי הלימודים ומשתעשע
עם העפיפון ועם השמיים, זה לא רק לראות את העפיפון מרחף
בשמיים, או לבנות אותו ולראות אותו נוסק. אני הייתי שם יחד
איתו, מסביבו, כשהוא היה כאוויר הרגשתי שאני עף איתו, ראיתי את
עצמי סביבו, העפיפון כתב בשמיים מה שאני רציתי שיופיע, והשמיים
הראו מה שהרגשתי. כשאנשים גילו שאני כל יום מרים עפיפונים
באוויר התחילו להעיר לי על האובססיה הזו, זה נתפס בעיני שאר
האנשים כמעשה קצת חולני. למרות שלי זה לא הפריע מה הם חושבים,
אני שלטתי בשמיים, היה לי את המפתח לשמיים.
להורים שלי זה התחיל להפריע רק כשהגעתי לתיכון. אבא תפס אותי
בסלון כששרטטתי דגם חדש. "בן, אתה כבר גדול תפסיק לשחק
בשטויות, תתעסק במה שאתה אמור, בלימודים ובבנות". ובזה נגמרה
השיחה.
אחרי שאבא הודיע לי שאני מפסיק באותה שיחה, באמת הפסקתי לגמרי.
עם הזמן השמיים הפסיקו להידמות לי או שאני הפסקתי להידמות לי,
עד שכבר לא ראיתי שם כלום, לא הופתעתי, להפך, ככה ידעתי שאני
כבר לא ילד ואין יותר הזיות של ילדים."
היא בחנה אותי כשלאט לאט הופיע ה"מבט" שלה, זה שאני הכי אוהב,
מעין סיפוק תחמני שעל כל אחד חוץ ממנה היה גורם לך לחשוב
שדופקים אותך. "בוא, הולכים לקנות לך עפיפון!".
הלכנו לכיוון החנות הישנה שלי. רק כשהגענו לשם מצאנו במקום
חנות קטנה של בחור שמנמן וג'ינג'י, סניף ענק של "ענק הצעצועים"
שבכניסה עומד מתבגר מחוצ'קן עם סינר ותג שם שמתוכנת לעזור.
שאלתי את המוכר המחוצ'קן איפה יש להם עפיפונים, בהתחלה הוא צחק
ואמר שאהיה רציני כי יש להם הכל, בובות שצועקות ביפנית וברביות
שיכולות לעוף, המבחר עצום. כשהתעקשתי על העפיפון הוא הסביר לי
שהוא לא ראה אחד מאז שהיה בן חמש, הוא בן 15, בקיצור אין פה
כאלו.
יצאנו משם המומים וסיכמנו שאני צריך להכין לי אחד. שיר הודיעה
לי שזה יופי  אבל היא חייבת לרוץ אחרת היא תאחר לעבודה. אותי
דברים כאלו לא מטרידים, אני לא מחזיק בעבודה, אני מחזיק
בכדורים. כל אחד וההתמכרויות שלו.
כשהגעתי הביתה הלכתי ישר למחסן כדי לבנות עפיפון. עבדתי עליו
איזה שעה עד שיצא לי עפיפון, לא מפואר, אבל עדיין עפיפון.
הסתכלתי על הפלא הזה מהמקלות והנייר. יכול להיות שזה מה שחסר
לי בשמיים, בחיים? אני בספק. למרות שפעם היה אחרת, כשהייתה רוח
כל הילדים היו יוצאים למגרש להעיף את העפיפונים. היום פשוט
סוגרים את החלונות, בזה זה נגמר.
צעדתי למגרש מאושר סופסוף להעיף עפיפון, שנים עברו מאז הפעם
הקודמת. וגיליתי שבאמת הייתה השפעה לזמן שהתרחקתי מהעפיפונאות,
המניאק לא הסכים להתרומם בהתחלה אבל אחרי שהרצתי אותו הוא נאות
ועלה לאוויר. זה היה בדיוק כמו פעם אותה תחושה של פליאה על
העובדה שהעפיפון נשאר תלוי, רגוע, זה הרגיע גם אותי. עקבתי
אחרי העפיפון בחיפוש אחרי אותה תחושה של חופש שפעם הייתה.
המשכתי  לשחק עד לשקיעה, בתקווה לשינוי, אבל השמיים נשארו
ריקים. כך היה כל אותו שבוע, וגם בשבועות שאחריו.
הפסקתי ללכת להעיף את העפיפון, לא כי לא הרגשתי שום שינוי או
חידוש בחיים, אלא כי פחדתי שהם באמת כמו פעם חזרו לשקף אותי.