ישנה גבעה אחת, בפאתי העיר,
אמנם יש שם אבק ופיח למכביר
אבל אופים שם לחם וגם הרבה עוגות.
שם רוחך תשיבה:
עת שמש תעריבה
על הר המנוחות.

סיפור כלל לא ארוך, כי בין המוסכים
צפירות, הדואר והדפוס - לא כל אחד יסכין
מין אגדה אורבנית, מעין מקסם אכזב
חפוז, קצר,
אך מה מוזר!
נמצא כאן עד עכשיו.

שעה של בין ערביים, לפני כמה עונות
חלף שם מלך כה טרוד, שכבר עבר זמנו.
הן האתון צמאה. כואב לו בברכיים.
העיף מבט,
חיפש ליד
מי שיושיט כד מים.

אך המלכות, (ימים טרופים) איננה באופנה
וכתר על הראש חובשים רק פעם בשנה.
בכלל, נמאס כבר מכל אלו עם זכויות היתר!
כולם שווים
כשהם חושבים
שהם בעצם better.

המלך האומלל הבין שזהו עסק ביש.
הדרך הנוחה של פעם היא פתאום מין כביש
עם ארבע מסלולים, כזה מאוד רחב,
נוסעים מהר
אז תזהר...
תחצה! עכשיו! עכשיו!

שקל היטב לאן ילך. זה מין מצב חצוי
הן לא בכל מקום המלך יהיה רצוי.
הרעילו את העם נגדו, אמרו "הוא פסיכופטי.
השליך חנית?
הנה! תבנית!
טיפוס כלל לא סימפטי".

נכנס למס ההכנסה. בנין כל כך יפה,
גבוה וגדול. מורגש ניחוח הקפה.
"קצת מים? לאתון?" שאל האיש בדחילו
"זה לא חינם.
הטופס שם.
תקרא שלטים, כאילו?

ומה זה פה כתוב? זה לא בתקנה!
תראה, אדון, אתה מלכת פה מגיל שנה!
זה לא חוקי! לא הגיוני!" קראה היא בבולמוס.
מהר וחיש
ברח בן קיש
מפני פליטת קולמוס.

עבר הכביש, לאגודה שבסמים נלחמת.
עיניו כלות למים, מושיט הוא את החמת,
אך עליהם לא יעבוד, ניצוץ ניצי בעין:
"ה'התנבאות'
בוודאות,
שכרות ולא מיין..."

בצר לו, שוב חצה הרחוב, הוא כבר לא מסתכל
נהג בולם בחריקה, יורק ומקלל
ראשו חפוי, גוו דווי, והוא כולו 'שפוך'
אך אין מוצא:
ייתן קפיצה
אל משרד החינוך.

"עכשיו סגור", אומרת במבטא רוסי המנקה.
"אתה תנ"ך? אתה תהילים?" כואבת המכה...
"אני הזה שלפניו..." הוא ממלמל, שבור.
"אני ידעה!
אני קראה
עליך יופי של סיפור!

של איך אומרים זה, ג'וזף גלר!" גונח. זה הקש.
הוא לא יכול עוד. במבט נרגש,
לופת הוא את ידיה, "זו לא כל האמת!
רבות עשיתי,
כן, טעיתי,
רובץ עלי החטא

אך מהבחינה המדינית, איחדתי את העם!
איום פלישתים הסרתי ועמלקים גם
עייפתי. אני רוצה רק מים, קצת מים לאתון..."
דקה חולפת -
כוס נוטפת.
"בבקשה, אדון?"

אך הוא נכנע. ברקתו ציפורן כאב ננעצת
ובעיניו המיואשות בת בכי מתנוצצת.
"נמשיך, אין כאן דבר", לוחש, כמו לעצמו
רוכב לאט,
עת לילה רד
לכפר אשר על שמו.

הסבר: גבעת שאול היא אזור תעשיה ומשרדים בירושלים, שבו ממוקמות
המאפיות המפורסמות של אנג'ל ושל ברמן.
בשמואל א' פרק י"ג נאמר "בן שנה שאול במלכו".
הספר שהמנקה קראה - "אלוהים יודע" של ג'וזף הלר (ברוסית ה"א
מוחלפת בגימ"ל), שנכתב כמונולוג של דוד.
הכפר ששאול רוכב אליו - "כפר שאול", בית חולים ידוע לפגועים
בנפשם באזור ירושלים רבתי.