[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אמילי עמנואל
/
בדיקות וצילומים

החדר בכלל לא ידידותי, למרות שהוא מתיימר להיות- תמונות של
תינוקות ישובים בתוך אגרטל תלויות על הקירות, חיוך מזויף תמידי
תלוי על פניה של המזכירה. אפילו הריח של החדר צועק 'טוב פה! זה
לא מקום רע!'. ואם הייתי פחות פסימית אולי הייתי מאמינה לו.
אבל כמו שאני רואה את זה, יש משהו מפחיד בחדר הזה, מרתיע. משהו
שגורם לי להרגיש כאילו הרים של קרח נבנים לי בתוך הגוף,
והשערות שלי סומרות.
אני יכולה להרגיש אותה עומדת שם, בחדר השני, מספרת סיפורים
ומתחמקת מהעיקר, מנסה לרכך את המכה- כמו שאומרים.

זאת הפעם השביעית שאני נמצאת פה, עוברת סדרות של בדיקות
וצילומים.
אני יודעת בדיוק מה הם הולכים להגיד לי, כמובן, הייתי מטומטמת
אם לא הייתי יודעת מההתחלה. אבל הם חייבים לבדוק. חייבים לוודא
מיליון פעמים.
רופאים יישארו רופאים.

אמא שלי נמצאת בפנים עם הרופאה - אישה דווקא די נחמדה, ובהתחשב
בנסיבות אני אפילו די מחבבת אותה - וסביר להניח שהיא שומעת את
הדיאגנוזה המפוצצת שהגיעו אליה על סמך המבדקים.

אני יודעת מה הולך לקרות. תוך כמה דקות, אמא תצא עם חיוך שאמור
להיות מעודד על הפנים- אבל אני מייד אוכל לראות שהוא מזויף.
היא תלך סחור-סחור, תגיד לי שאין לי כלום, שאני חמודה ומושלמת,
שאני הילדה הקטנה שלה והיא תדאג שהכל יהיה בסדר.

אני אחייך חיוך סבלני, ואמנע מלהגיד לה שהפסקתי להיות ילדה
קטנה בגיל עשר. אני אגיד לה שאין לה מה לדאוג, שנעבור את זה,
ושאני יודעת שהכל יסתדר איכשהו.

היא תחבק אותי חזק-חזק, דמעות יזלגו לה על הפנים. היא תגיד לי
שהיא אוהבת אותי. אני, כמובן, אנסה להסתיר את המבוכה ואמלמל
משהו על זה שגם אני אוהבת אותה.

אחרי זה, כשנגיע הביתה, היא ואבא יסתגרו במשרד, אבל אני אוכל
לשמוע את היפחות שלה מבעד לדלת. וכמה דקות אחרי זה, אבא יצא עם
עיניים אדומות וייקח אותי הצידה. כדי לרצות אותו אני אעמיד
פנים שאני לא יודעת מה עומד לקרות, ואתן לו להסביר לי על
הטיפולים וההקרנות.

ואז, כשאני אהיה בחדר שלי לבד, אני אתמוטט בכבדות על המיטה
ואשכב שם עם עיניים פעורות, אמשש בהיסח דעת את השיער שלי
ואשתדל לא לבכות.



אמא יוצאת מהחדר עם חיוך אמיתי על פניה, לא כזה שאמור לעודד,
בכלל לא מזויף.
היא מחבקת אותי חזק-חזק ואומרת שהבדיקות יצאו בסדר. שאין לי
כלום.
דמעות זולגות לה על הפנים, אבל לא בגלל מה שחשבתי, אלא מסיבה
אחרת.

וואו. טעיתי. כנראה שאני מטומטמת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דינו, לך לכל
האלה פה שיש להם
בגרות - נשים
להם סם הרדמה
לפני המבחן. אחר
כך נמכור להם
טפסים מוכנים.



המפיונר
הקומפולסיבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/8/07 0:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמילי עמנואל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה