אם מישהו יגיד לי לשים את היד על הרגע שבו הכול השתבש אני לא
אוכל להגיד איפה הכול התחיל.
סך הכול מבחוץ הכול נראה כ"כ יפה, ואני יכולה להבין לפעמים במה
אנשים כ"כ מקנאים.
אבל מתחת למסכות שהערב יורד - הדבר האמיתי נחשף.
הכאב, הדמעות האינסופיות...
אני לא מגדירה את עצמי כחולה בדיכאון, לעומת השנים שסבלתי
והגדרתי את עצמי ככזו.
אבל אני יודעת שמשהו מסוים לא בסדר, מה לא בסדר? זאת השאלה, אך
היא נותרת ללא מענה.
יכול להיות שאני יפה ושאני די מצליחה במה שאני עושה, אבל מה
מונע ממני את האושר? האושר הוא דבר שלא ברור אם הוא קיים או
לא.
אני חושבת שבחיים האחרונות החיים שלי הפכו להיות לרכבת הרים-
המון עליות וכתוצאה מכך ירידות.
החיים לא שוברים אותי, מה ששובר אותי זה ההתמוטטויות
האינסופיות, לפעמים הכוחות כבר תשים ואני נשברת.
אבל תמיד צריך לדעת לאסוף את עצמך מחדש ולקום - אין ברירה,
החיים ממשיכים, וגם אם לא נרצה הם ימשיכו לרוץ ואנחנו נצטרך
להישאר מאחור, להדביק את הפערים.
מה שמחזיק את החיים זה רק התקווה, אילולא התקווה אף אחד לא היה
מחזיק מעמד.
לפעמים נשבר ואין כבר כוחות - חושבים על העבר, על העתיד, על
ההווה.
חושבים מדוע העולם הזה נברא, ומהי המטרה.
לפעמים חושבים על החיים והחיים שאחרי המוות. מה זה בעצם חיים,
מהי המטרה שאנחנו חיים אותם.
מה זה מוות - ומה אנחנו מפסידים מכך שאנחנו מתים, האם יש טעם
להמשיך לחיות ולקוות?
מה שעולה כאן זאת לא שאלת התאבדות אלא שאלת התקיימות.
האם יש טעם לתקווה?
לפעמים אני חושבת שאני שבירה כמו זכוכית דקה שמתנפצת מכל רעד
ושעל.
אני אמשיך לחיות, ואני אמשיך לקוות.
אולי בשם התקווה תבוא ההקלה, תבוא השמחה ויבוא האמת.