בשעות הכי מוקדמות של הבוקר, או בשעות הכי מאוחרות של הלילה,
אם תרצו, פרחתי. בשעות הקטנות הללו, כשאין איש ברחובות,
כשהשחור-כחול הופך לכתום-צהוב-מסנוור. כשמשכימי הקום עודם בארץ
החלומות, כשהבליינים הגדולים חזרו כבר מהאפטר של האפטר-פארטי,
כשיכולתי להלך ברחובות עירומה ומדלגת ואיש לא יראני בצנעתי.
הילכתי לי על קצות האצבעות, יחפה, תוהה מה עבר על המדרכות
והכבישים ביום שחלף, מה יהיה עליהם ביום שתיכף יהיה. יכול
להיות שיפגע מטאור בכביש וישבש אותו למשך שבועות, ויגיעו לשם
מדענים ויחקרו את האבן המוזרה, באיזו עוצמה וזווית פגעה
במדרכה, מאילו יסודות היא מורכבת. יכול להיות שיבואו משוררים
ויקוננו על הנזילות של חיינו, שכן שניה לפני שנפלה האבן הילכה
שם אישה צעירה עם תינוק בעגלתו. יכול להיות שיבואו מהנדסים
ויגידו שהמטאור פגע בכביש בצורה שלא ניתנת לתיקון. יכול להיות
שיבואו אנשי העירייה וידרשו להקים שם מוזיאון חלל, להעלות את
קרנה של העיר. ויתכן שלא ייפול כלל כל מטאור.
השקט שבחוץ, הנשבר מדי פעם על ידי תן מיילל, והרעש שבתוכי, היו
כמרפא למדווי נפשי.
תמיד חיפשתי הרפתקאות, בין אם בדמיוני ובין אם במציאות, אך
לאחר מכן, ההרפתקאות היו לי לאובססיה. לעתים הייתי עולה בכוונה
תחילה לאוטובוס שאיני מכירה, ומנסה ללכת לאיבוד. בשווקים
הקטנים, שריח התבלינים בהם נישא למרחוק, בסמטאות הצרות והקטנות
שאיש לא מכיר. מצלמת בראשי ואוספת דמויות אל חיקי ואל מחשבתי.
אנשים חסרי בית, לכל אחד ביוגרפיה מסעירה משלו. ילדים קטנים
הבוכים להוריהם שיקנו להם גלידה.
לעיתים הייתי טובעת בים, ואז היו חוזרים אליי כל סבתי וסבותי
לדורותיהם. לעתים הייתי פשוט צפה על הגלים, נישאת למרחק.

סבתא חיבקה אותי. היה לה ריח כזה מוזר ונעים, שלא ידעתי לסווג
אותו לשום דבר שהכרתי. ריח של סבתא. אמרתי לה שאני אוהבת אותה,
והיא אמרה לי שאני הנכדה האהובה עלייה. הייתי קטנה מכדי להבין
שאני נכדתה היחידה, ועם זאת אהבתה אליי הייתה אכן גדולה
מנשוא.
היא הביאה דפים ועפרונות ציור. נתנה לי דף אחד ולה אחד. אני
התחלתי לקשקש בכל צבע אפשרי. וסבתא לקחה שלושה עפרונות - ירוק,
חום וכתום. היא ציירה עץ עם צמרת ירוקה ופירות כתומים, והקדישה
אותו לי. הסתכלתי בציור שלה, ובשלי, ואז שוב בשלה, ואמרתי
בקולי הקטן "וואו! סבתא! איזה יופי את מציירת! תלמדי אותי גם!"
היא חייכה אלי, בפניה היפות ואמרה "עוד מעט. קודם נאכל גלידה".
ואז אספה אותי שוב לחיקה. חיבקתי אותה חזק חזק בחזרה, והייתי
מאושרת.

אח"כ אמא באה לקחת אותי. בעודנו הולכות הביתה קפצתי ודיגלתי
והייתי שמחה. הראיתי לאמא את הציור שסבתא ציירה לי, ואת הציור
שציירתי בעצמי ואמא אמרה שזה ממש יפה, ושיום אחד, כשאהיה גדולה
מאוד, כמוהה, אני אהיה ציירת מפורסמת ומלא אנשים יבואו מכל
העולם לראות את הציורים שלי וכשהיא תפגוש אנשים היא תספר להם
שהבת שלה היא הציירת הכי טובה בעולם. וחייכתי, וחיבקתי את אמא.
ואז ראיתי בצד השני של הכביש גור חתולים קטנטן, שבטח איבד את
אמא שלו, ורצתי אליו. ולא שמתי לב שבאה מכונית. ואמא צעקה לי,
אבל החתלתול היה הרבה יותר מעניין, הוא היה לבן לחלוטין וכ"כ
זעיר.
ואז היא רצה אחרי ואז היה רעש גדול, ואמא שכבה על הכביש,
מדממת. קראתי לה, צעקתי הכי חזק שיכולתי, אבל היא לא ענתה. היא
רק שכבה שם, ואני הרגשתי כאילו ננעצה בי סכין מלובנת ענקית,
שוב ושוב ושוב. רציתי את אמא, והיא לא ענתה לי. וגור החתולים
הקטן נבהל מכל המהומה וברח משם במהירות.

אבל כל זה היה מזמן.

אחרי כן עברתי לגור עם סבתא. והיא הרעיפה עליי את כל האהבה
שיכלה. למרות שהיו ימים שהייתי חוזרת מהגן ואח"כ מבית הספר,
והייתי רואה אותה, מבלי שתשים לב, מלטפת תמונות של אמי, בתה
היחידה. ואז סבתא הייתה מחזירה את התמונה למגירת התמונות של
האנשים המתים, הסבים והסבתות לדורותיהם, מתנערת מכל מה שעסקה
בו, ונגשת אליי, הרואה סדרות מצוירות בטלוויזיה, מחבקת ושואלת
בקול אימהי "ובכן, מה תרצה מלכתנו לארוחת צהריים היום?" צחקתי
בקולי הקטן. ואז המצאנו לנו סיפורים על ארוחות מלכותיות,
נסיכים, אבירים ומפלצות מרושעות.

עם השנים התפתח דמיוני ונעשה יותר מציאותי. אם בהתחלה היו אלו
מלכות, נסיכות ודרקונים, אח"כ היו אלו לחיות בר מרושעות ביערות
הגשם של פרו, ומאוחר יותר הפכו חיות הבר למאפיונרים איטלקיים
ורוסיים, ומאוחר יותר לאסירים בבית כלא ורוצחים ואנסים. ונהגים
שדורסים אמהות צעירות שאוחזות בציור של עץ תפוזים. ואז הייתי
חושבת על משהו אחר.

הייתי הולכת עם סבתא לכל מקום. איתה הלכתי לבית הספר ביום
הראשון של כיתה א', איתה הלכתי תמיד לגן השעשועים איתה הלכתי
בפעם היחידה שהכריחה אותי ללכת לחוג ציור. כל מה שציירתי היה
עץ תפוזים. איתה הלכתי לקנות החזייה הראשונה שלי, איתה הלכתי
לסרטים שהיו לעיתים לחלק מהפנטזיות וההרפתקאות שלי.
עד שהגעתי לבגרות, ואז התחילה לחלות. הרופא אמר שהמחלה שלה
חשוכת מרפא. היא תאבד בהדרגה את כושרה ואת ניידותה, את היכולת
לעשות דברים בבית. וככל שמצבה יחמיר, יגבר הכאב. הרופא לא השלה
אותנו. הוא חשב על השלכות רפואיות, על תרופות שיקלו את סבלה
ויאריכו את חייה, על הבדיקות שתאלץ לעבור, ועל אשתו שמחכה לו
בבית, שיחזור כבר מהעבודה. ככה הייתה העבודה במחלקה הפנימית.
הרבה זקנים גוססים. הוא לא חשב על סבתא. הוא לא חשב עליי. הוא
לא חשב על האישה הזאת, למודת הסבל, שתקרע מכאבים. הוא לא חשב
על הילדה שהיא מגדלת, שתצטרך לשמוע את סבתה צועקת מכאב, משתעלת
ומשתנקת, עד הסוף.

כמה חודשים אח"כ סבתא אושפזה בבית החולים שוב, לאחר פעמים
רבות. מצבה הלך והחמיר, והרופא כבר אמר שנתחיל להתכונן לסוף.
וזה אכן מה שעשינו. לא הייתה כל ברירה. התחלתי להביא לבית
החולים ספרים ישנים להקריא לסבתא, שבאותה העת איבדה את מאור
עיניה כמעט ולחלוטין. החביב עליה ביותר היה צ'כוב. היא אהבה את
החדות והחריפות שלו. היא אהבה אותו על כך שלא היסס לבקר את מה
שאיש לא נהג לבקר. ובאותה התקופה גם החלה לספר לי על אמי. על
המרדנות שלה בגננות, על כך שלעולם לא הסכימה לשבת בעזרת נשים
בבית הכנסת בשבת, על החבר הראשון שלה שתמיד הלך יחף וכפות
רגליו היו שחורות כזפת. שמעתי מגרונה את הסבל, עד כמה שניסתה
להסתירו. הרופא דיבר על עוד כמה שבועות, אני ידעתי שזה עניין
של ימים.
לאחר מכן חזרתי מבית החולים ברגל הביתה, להחליף בגדים, להתקלח,
לרענן את מלאי הספרים לסבתא. זה היה בשעת לילה מאוד מאוחרת,
ואולי בשעת בוקר מאוד מוקדמת. הרחובות היו ריקים מאדם, ומדי
פעם שוטט לו אולי חתול רחוב קטן. השמיים השתנו להם, בהדרגה,
משחור לצהבהב מסנוור. אהבתי זריחות. וחשבתי על מה שראיתי באותו
יום. וחששתי ממה שאראה מחר. חשבתי על המקום בו אני הולכת. ודאי
ארע בו משהו מעניין באחרונה. תהיתי מה יקרה מחר. מהי המשמעות
של רגע אחד. אם היה נופל שם מטאור, בדיוק מתי שעוברת שם אישה
עם תינוק בעגלתה. ויכתוב המשורר פואמה? ויחקור המדען את זווית
הפגיעה, העוצמה, היסודות הכימיים מהם מורכב המטאור? וידרשו
עובדי העירייה להקים מוזיאון? ואז לא הצלחתי שלא לחשוב, אם
תהיה שמה ילדה אחת, שלא יודעת חשיבותו של רגע אחד, ונהג אחד
שלא יספיק לבלום בזמן.
אם הייתי רצה לכביש רק שנייה אחת אחרי זה, זאת הייתי אני
שקבורה לצד אבא. אם רק גור החתולים היה נבהל 10 שניות קודם
לכן, לפני שהייתי מספיקה לראותו. אם אמא רק לא הייתה יורדת
לכביש.
משמעותו של רגע אחד.

הסוף הבלתי נמנע הגיע. הייתי עם סבתי עד לרגע האחרון. הכאב
שחשתי שחיבקתי אותה, ולראשונה בחיי הבחנתי בכך שהיא לא מחבקת
אותי בחזרה הוא שקול לכאב של סכין מלובנת שננעצת בגופי אינספור
פעמים. ליטפתי את ראשה ובכיתי.

סבתא נטמנה לצד בתה וחתנה.

בלויה היו מעט מאוד אנשים, רובם חברים ותיקים של סבתא, שניתקה
איתם קשר.
באותו הלילה הלכתי לים. צפתי על הגלים שנשאוני הרחק הרחק,
למקום שבו לא הייתי בודדה, למקום שבו אמא הייתה, וסבתא הייתה,
וכל הסבים והסבתות לדורותיהם. ואז פשטה בי דמותה של סבתא,
ברורה יותר מכולם, והיא ליטפה את צמת ראשי ושאלה: "נו, נסיכתי,
ומה תעשי עכשיו?" ואמרתי לה שאני לא יודעת. שתיתן לי קצת זמן
להירגע, להתגבר על הכל, להתאושש, לקום על הרגליים.
היא לגלגה עליי ואמרה שאם היה תלוי בי הדבר, הייתי יושבת כל
שנותיי ומתגברת על דברים קטנים כמו פרח שפרח או נמלה שבטעות
דרכתי עליה. חושבת רק מה לעשות הלאה, מה יקרה, איך אוכל לקום
על רגליי, איך להתאושש, אבל לא עושה כלום.
ואז אמרה את המשפט הכי טיפוסי לה. "קמים, ממשיכים הלאה, זו
מהות החיים. מה את חושבת שעשינו כשהייתי צעירה? אין ברירה. את
חזקה."
פתאום, בתוך מי הים, עלה בי ריחה של סבתא, חזק יותר מהמלח
הצורב את עיני, בלתי ניתן להגדרה ולסיווג. פשוט צפתי. הרגשתי
ריקה. הדמעות זרמו להן מעצמן, לראשונה מאז אותו היום בו הילדה
בת ה-3 בכתה על  אמה על הכביש. אותה הילדה שתמיד ניתקתי מעצמי.
הדמעות מתערבבות להן עם מי הים. והמשכתי לצוף לי, חסרת בדיה או
הרפתקה, רק אני והאמת. ולא הדחקתי. בכיתי דמעות של שנים, וגם
דמעת טריות.
צפתי.