בצאתו מהבית הוא חשב על כל דבר, חוץ מאשר שזה יומו האחרון כאדם
חי.
כמידי יום התעורר לצלילי מוזיקה שבקעו מרדיו-שעון-מעורר, כי
אחרת היה ממשיך לישון לפחות עוד שעה. במקום עבודתו מחוץ לעיר,
ממש לא אהבו איחורים והוא שנא שיחות התרעה בנושא זה. כהרגלו של
רובוט ביצע את פעולות הבוקר החוזרות על עצמן בכל ימות השבוע,
חוץ מיום שבת. לאחר ששטף את הכלים המעטים ששימשו אותו בארוחת
הבוקר, אסף את תיקו, משקפי שמש, מפתחות טלפון נייד, וארנק.
נעמד מול מראה ליד דלת היציאה, בחן בפעם האחרונה כיצד יראה
בעיני אחרים וצא, נועל את הדלת אחריו. השכן מהדירה ממול יצא
מהבית ממש באותו הזמן, והם כמעט הושיטו יחד אצבע אל כפתור
המעלית, תוך כדי
"בוקר טוב." "בוקר טוב."

כפתור המעלית הבהב כסימן לכך שהוא בתנועה, והם המתינו תוך
רקיעות קלות של חוסר סבלנות. המעלית הגיעה.

"בבקשה." "בבקשה."
התווכחו על מי יותר מנומס, או מי יותר מבוגר.

הדלת האוטומטית החלה להסגר אחרי הנכנסים, כפתור מספר "3" דלק,
והשכן ממול מיהר ללחוץ על הכפתור "כ..."

שניהם חשו את התחושה המוזרה של חוסר משקל. לא חוסר משקל ממשי,
אבל כאילו כפות הרגליים לא ממש חשות את רצפת המעלית. השקט
התחלף ברעש מחריש אוזניים, יחד עם תחושה, של אני הולך להתעלף.

כשמכבי-האש הגיעו, חברת המעליות כבר הצליחה לפתוח את פתח
החירום שבגג המעלית התקועה בתחתית הפיר. מכבי-האש עזרו למפקחת
גילי בוחבוט להיכנס לפיר, ולעשות את מלאכתה.
"תתקשרו למהנדס הבטיחות", הורתה לאיש צוות מחברת המעליות.
"כבר התקשרנו", אמר בנימה של 'אנחנו יודעים מה תפקידנו גם
בלעדייך'.

"שיט," אמרה לעצמה גילי בלחש, "פה כבר אין למי לעשות החייאה."
לחצה על כפתור המיקרופון התלוי מכתפה ואמרה לתוכו: "מוקד כאן
עשרים ושלוש. יש לי כאן שני גברים בצבע סיד, עם דם שנזל להם
מהפה, מהאף, ומהאוזניים. אולי מעוד מקומות אבל הם לבושים ורק
את זה אני רואה. אני נותנת לצוות מד"א להיכנס, אבל אחד למיליון
שהם רק יעלו את הגופות וייקחו אותם לפתולוגית. האם ברור,
עבור".
"ברור, ונרשם, עבור."
"עשרים ושלוש סוף."